כשרות המטבח: הלכות הכשרת כלים

המקור מן התורה

לאחר שעם ישראל חזרו ממלחמת מדין עם השלל הגדול, ציוה אותם הקב"ה על כל כלי הסעודה שלקחו בשלל, להכשירם מבליעת המאכלות האסורות שבלועים בכלים, כמובא בפסוקים להלן (במדבר פרק לא פסוקים כא - כג):

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם.

מפסוקים אלו אנו למדים, כי כל כלי שבלע ממאכל איסור, אזי כדי להגיע לידי פליטת האיסור כליל, הכשרו כדרך תשמישו. ולכן כלי ששימושו באש כשיפוד שצולים בו על האש, כיון שבלע באמצעות האש, הכשרו גם כן על ידי האש, ובלי זה לא יפלט ממנו כל הבלוע בו, והכשר זה נקרא "ליבון".

אבל כלי ששימושו על ידי בישול של דבר לח, כגון מרק או רוטב שהוא, כיון שבליעתו באמצעות לח רותח, הכשרו גם כן על ידי המים הרותחים. וזהו הנקרא "הגעלה" פירוש "הפלטה". דהיינו, להרתיח מים על האש, ובעוד שהמים רותחים ומבעבעים, יכניס את הכלי כולו לתוך המים, ועל ידי כן יפלט ממנו האיסור הבלוע. וטוב להגעיל את הכלי שלוש פעמים, ונהגו אחר כך לשטפו במים קרים. ומכיון שרבו הפרטים בנושא זה, נשתדל לכתוב את תמצית הדברים בעזרת ה'.

חילוק בין בליעת איסור לבליעת היתר

יש להבהיר, כי צורת ההכשר החמורה של "ליבון", עבור כלים שתשמישם באש [כשפודים], היא דווקא בכלים שבלעו ממאכל איסור [ככלי מדיָן הנ"ל שבלעו ממאכלות אסורות, כנבלות וטרפות וחזיר], ועל כן החמירה התורה בהם שאין הכשרם אלא באש. אבל כלים שהשתמשו בהם באש בדבר של היתר, כגון שצלו בהם בשר כשר, ועתה רוצה להשתמש בהם למאכלי חלב, אין צריך להכשירם בליבון באש, ודי להכשירם בהגעלה בלבד, שלא החמירה התורה בהם כל כך, מאחר ומתחילה בלעו היתר.

באור ומקור לחילוק בין בליעת איסור לבליעת היתר

והבאור בזה, כי אף שבהגעלה נשאר מעט מטעם הבשר הבלוע בהם, בכל זאת כיון שמעולם לא הוכר כאן איסור בשר וחלב בעין, אלא שכאשר ישתמש בהם בחלב, יתהווה ויתחדש כאן איסור שלא נוצר עד עתה, והוא יתהווה בבלוע ולא בעין, לכך לא החמירה התורה. לא כן, בבליעה מנבלות וטרפות ומאכלות אסורות, שנוצר האיסור בעין קודם שנבלע.

וכדי להבין את מקור הדין מהגמרא, נקדים הקדמה קטנה. כידוע בבית המקדש ציותה התורה להקריב קרבנות על גבי המזבח, ובשרם היה נאכל עד זמן מסוים כפי שקבעה התורה. למשל: קרבן חטאת נאכל לכהנים באותו יום שהקריבו אותו ובלילה שלאחריו ולא יותר, ואם נשאר מהבשר אחר זמן זה, אסור לאוכלו מן התורה, והריהו נקרא איסור "נותר".

והנה לאחר שהכהנים בשלו או צלו את בשר החטאת, ועבר יום ולילה, נמצא שטעם בשר החטאת הבלוע בסירים או בשיפודים, הריהו טעם של איסור "נותר", ואיך יבשלו או יצלו בהם שוב קרבנות אחרים, הרי הם יבלעו מטעם של הבשר הנותר? לכך ציותה התורה (ויקרא ו כא): "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". כלומר, שהיו מגעילים את הכלים במים רותחים בבית המקדש, הן הכלים שבשלו בהם והן הכלים שצלו בהם. וכבמואר במשנה (זבחים צז ע"א): השפוד והאסכלה של בשר הקרבנות, הכשרם בהגעלה.

ובגמרא (עבודה זרה עו ע"א) שאל רב עמרם את רב ששת, מדוע כלי גויים שבלעו באש - הכשרם בליבון, ואילו כלי המקדש שבלעו באש מבשר הקרבנות - הכשרם בהגעלה? השיב לו רב ששת, שיש הבדל בין בליעת כלי קדשים לבליעת כלי גויים. בכלי הגויים, מתחילה היה כאן איסור בעין ולאחר מכן נבלע בשפוד, לכן החמירה בו התורה יותר, לא כן בשפוד שצלו בו בשר קודש, מתחילה לא היה כאן שום איסור, ורק לאחר יום ולילה נוצר איסור "נותר" בבלוע ולא בעין.

ומכאן למדנו על שפודים שצלה בהם בשר, ורוצה עתה להפכם למאכלי חלב [כגבינת חלוּמי שצולים אותה באש], מאחר והכלים מתחילה בלעו בשר היתר גמור, ורק לאחר מכן כשישתמש בהם בגבינה, יווצר כאן איסור חדש של "בשר וחלב", ואז כבר הבשר בלוע, לכך די להם בהגעלה.

(ע"פ שו"ע יו"ד סימן קכא ס"ד, וכמבואר ברוב האחרונים, ומהם: הגר"א, הרוקח, ערך השלחן, אבני צדק, חק יעקב, שו"ע רבנו זלמן, רעק"א, החתם סופר, חסד לאברהם אלקלעי, זהב שבא ועוד. חזו"ע פסח קלח)

כל האמור דוקא בשפוד בשרי שרוצה להפכו לחלבי או להיפך, אבל שפוד בשרי שטעה וצלה בו מאכל חלבי בלי הגעלה, נאסר השפוד בשימוש, ולגבי הכשרו ישאל חכם מורה הוראה.

הבהרה: יש לדעת כי תהליכי הכשרת הכלים הינם צריכים להעשות בקפדנות מרובה. ולכן כל אדם שאינו בטוח בעצמו שבקי הוא בהכשרת הכלים כדת וכדין, יפנה לחכם מורה הוראה שינחה אותו כיצד לנהוג על פי ההלכה.

זמן ההגעלה

כלי שבלע איסור כנבלה או חזיר, אין להגעילו אלא כעבור 24 שעות מבישול האיסור שבו. והטעם בזה, שהרי בפליטת האיסור למים הרותחים, יכולים המים לחזור שוב ולהיבלע בכלי, ונמצא ששוב בלע הכלי את האיסור, אך כעבור 24 שעות נעשה האיסור פגום, ואף אם יבלע שוב, הריהו מותר. (תפ)

כלי שבלע היתר, כגון כלי בשרי שרוצה להגעילו ולהפכו לכלי חלבי, יכול להגעילו בתוך 24 שעות. והטעם בזה על פי המבואר לעיל בדין נ"ט בר נ"ט, שהרי הבשר נתן טעם בכלי והכלי במים, והמים חוזרים לכלי ויפגשו לאחר מכן עם הבשר. (בית יוסף סימן תנב. תפ)

כלי חלבי שבישלו בו בטעות בשר ונאסר, או להיפך - כלי בשרי שבישלו בו בטעות חלב ונאסר, אין להגעילו אלא לאחר שעברו 24 שעות מהשימוש האחרון שבו. (אורח חיים סימן תנב סעיף א. תפ)

מנהג בני אשכנז שלא להגעיל שום כלי כשהוא 'בן יומו'. (הרמ"א סימן קכא סעיף ב)

להפוך כלי בשר לכלי חלב

מותר להגעיל כלי בשר, במטרה להפכם לכלי חלב. וכן להיפך מותר להגעיל כלי חלב, במטרה להפכם לכלי בשר. (תעח)

בני אשכנז נהגו שלא להגעיל כלי בשר להפכם לכלי חלב או להיפך [מחשש שמא יהיה רגיל בזה ויהיה לו רק כלי אחד, ויהפוך אותו בכל פעם מבשר לחלב ומחלב לבשר, ויבוא לידי טעות וישתמש בו באיסור]. ומכל מקום באופן שהוצרכו להגעיל את הכלי מסיבה אחרת [מחמת שנאסר, או כשמגעילים אותו לפסח, מחמת החמץ הבלוע בו], אז אפשר אף להופכו מבשר לחלב. (תעח)

כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו

הכשר כלי שבלע איסור, נקבע על פי רוב שימושו שמבליע בו. כלומר, אם דרכו של הכלי להשתמש על פי רוב בתבשילים שיש בהם לחות כרוטב או מרק, אע"פ שפעמים והשתמשו בכלי בדבר יבש שלא באמצעות רוטב - כיון שרוב בליעתם בדבר לח, הרי דינם בהגעלה. ועל דרך זו הכשר כל כלי וכלי. (או"ח סימן תנא ס"ו)

סירים

סיר שבלע איסור, מאחר ורוב שימושו בדברים לחים, אף שפעמים השתמשו בו במאכל יבש ללא רוטב, די לו בהגעלה ואינו צריך ליבון. וגם מכסה הסיר צריך הגעלה. וסיר בשרי שרוצה להפכו לחלבי, פשוט שדי לו בהגעלה. (סי' תנא סעי' ה יד)

כפות, כפיות ומזלגות

כפות כפיות ומזלגות, כיון שרוב שימושם הוא בכלי שני, יש להכשירם על ידי שירתיח מים ויכול לשפכם לתוך קערה, ובעוד המים חמים יניחם בקערה. ומכל מקום בני אשכנז מחמירים להכשיר הכל בהגעלה. (סימן תנא סעיפים ה, ו)

סכין בשרית וחלבית

אם רוצה להפוך סכין בשרית לחלבית או חלבית לבשרית, אע"פ שרוב השימוש בסכינים הם בכלי שני, מכל מקום כיון שבשעת החיתוך דוחקים את הסכין במאכל, לכך בולעים הם יותר, והכשרם בהגעלה על ידי שיתנם במים רותחים בכלי ראשון. אך כאן, אין צורך להקפיד שהכלי יהיה על האש בעת ההגעלה. (סימן תנא סעיף ג)

סכין של איסור

סכין של מאכלות אסורות, הכשרה בליבון. (סימן קכא סעיף ז)

מצקת

מאחר ורוב השימוש במצקת הוא בכלי ראשון, הכשרה בהגעלה בכלי ראשון.

מחבת

מחבת 'חלבית' שרוצה להפכה למחבת 'בשרית' או להיפך, בין שמשתמש בה עם הרבה שמן, בין שמורח בה מעט שמן, ובין מחבת טפלון שלא משתמש בה עם שמן כלל, הכשרה בהגעלה. ופשוט שעליו להקפיד לנקות את המחבת היטב היטב, לבל ישארו שם שיירי שומן כלל. (עיין שו"ע יו"ד סימן קכא ס"ד, וכמבואר ברוב האחרונים, ומהם: הגר"א, הרוקח, ערך השלחן, אבני צדק, חק יעקב, שו"ע רבנו זלמן, רעק"א, החתם סופר, חסד לאברהם אלקלעי, זהב שבא ועוד. חזו"ע פסח קלח)

מחבת של איסור, שהשתמשו בה עם הרבה שמן, כטיגון צ'יפס וכדומה, הכשרה בהגעלה, אבל אם השתמשו בה עם מעט שמן, הכשרה בליבון. ואם יש חשש שבליבון היא תתקלקל, לא מועיל לה הכשר. (סימן קכא ס"ד)

איסור שטעמו פגום

מחבת שטיגן בה ביצה, ופתאום נפל יתוש לביצה, זורק את היתוש ואוכל את הביצה, והמחבת אינה צריכה הכשר כלל. (סימן קד סעיף ג)

ואף שבארנו לעיל שאיסור שנופל לתבשיל של היתר, צריך פי שישים כנגדו כדי לבטל את טעם האיסור, מכל מקום במקרה זה אין צריך פי שישים, ודי שיהיה רוב של מאכל היתר כנגד האיסור שנפל. והטעם בזה, כיון שנאמר בתורה (דברים יד כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהָּ". ודרשו רבותינו (עבודה זרה סז ע"ב) נבלה הראויה לאכילת גר [היינו גר תושב, שהוא גוי שהתחייב לשמור שבע מצוות בני נח], קרויה נבלה. אבל נבלה שאינה ראויה לאכילה, אינה קרויה נבלה, ולא אסרה אותה התורה באכילה. דהיינו, שכאשר ציותה התורה לתת את הנבלה לגוי, משמע שדווקא נבלה כזאת שראוי ליתנה לגוי שיאכלה, היא האסורה מן התורה, אבל אם הנבלה הסריחה ואינה ראויה לאכילה, לא שייך שניתן אותה לגוי שיאכלה, נמצא אפוא שבשר זה שהיה ראוי לאכילה והסריח, התורה לא אסרה. ומכאן למדנו על כל דבר שנפגם טעמו, שלא אסרתו התורה באכילה. ואף יתוש וזבוב וכל כיוצא בהם שהתורה אסרתם לאכול, מכל מקום אם נפל מהם לתבשיל, מאחר ונתן בו טעם פגום, אין צריך פי שישים כנגדו. (ב"י קג ס"א. שו"ע קד ס"ג)

יש להזהר מאוד לבל יכנסו חרקים לאוכל, בפרט בימות הקיץ החמים שמצויים הרבה יתושים ופרפרים העפים בחלל. ולכן יביט היטב במאכל לפני שאוכל אותו, או במשקה לפני ששותה אותו, כדי שלא יכשל חס ושלום בששה איסורי לא תעשה מן התורה, שעובר עליהם האוכל שקצים ורמשים העפים באויר.

חצובה וכיריים

אם הרתיח חלב על הגז, וגלש החלב, יש לנקות היטב את החצובה [הברזל שעליו מניחים את הסיר בבישול] ואת הכיריים [המשטח של הגז], בטרם יבשלו עליהם מאכל בשרי. ואין צורך להכשיר את החצובה בהגעלה, כיון שהאש של הגז שורפת את החלב הבלוע. ורשאי גם לצלות בשר או כבד ישירות על הגז. אולם במקרה זה, טוב שישפוך על הכיריים מים רותחים מכלי ראשון. (ה"ה רלז)

ההבדל בין חמץ לבשר וחלב

נשאלת השאלה, הלוא לגבי פסח אנו מחמירים להגעיל את החצובה מבליעת החמץ, ומדוע כאן אין צורך בהגעלה? אלא כתבו האחרונים, שדוקא בפסח החמירו משום החומרה של איסור חמץ שאיסורו במשהו, אבל בבליעה של חלב ואחר כך בשר, שכל בליעה בפני עצמה היא בליעה  של היתר, סמכו על כך שהאש שורפת את הבלוע בחצובה מיד. (אגרות משה או"ח א קכד. חזו"ע פסח קלז)

טוסטר

אין להשתמש בטוסטר אחד למאכלי בשר ולמאכלי חלב. (תסח)

מיחם מים

אם חממו ישירות על המיחם בורקס חלבי וכדומה, מותרים המים החמים לשתיית תה בארוחה בשרית. אבל במקרה זה, אסור לחמם בשר ישירות על המיחם, אלא אם כן יכשירנו, והכשרו בהגעלה. ואם הוא חשמלי שחושש להגעילו שמא יתקלקל, ימלאנו מים עד הסוף וירתיח עד שיגלשו המים על כל הצדדים. (תסט)

כלי זכוכית

שנינו באבות דרבי נתן: כלי זכוכית אינם בולעים ואינם פולטים כלל, וממילא אינם צריכים שום הכשר בין בשר לחלב. ולכן, אם שתה חלב חם בכוס זכוכית, ישטפה וידיחה היטב, ורשאי לתת בתוכה מרק בשרי חם ולאוכלו. והוא הדין אם השתמשו בהם במאכל איסור. כן פסק מרן בשו"ע סימן תנא סעיף כ"ו, וכדעת רוב הראשונים, ומהם: רבנו תם, הרשב"א, הרא"ש, הר"ן, המאירי, המרדכי, האשכול, הראבי"ה, המכתם, הרשב"ץ, רבנו ירוחם, אוהל מועד ועוד. וכן פסקו רבים מהאחרונים, הכנסת הגדולה, הפרי חדש, שלחן גבוה, שער המפקד, הפרי מגדים ועוד. ואף הרמ"א לא החמיר אלא בפסח, אבל בין בשר לחלב מודה לרוב הראשונים שמותר, כן כתבו הכנסת הגדולה, מנחת יעקב, קהל יהודה, זרע אמת, תשובות והנהגות (וכתב, שבליטא נהגו להקל בזה) ועוד.

ובשו"ת משנה הלכות (ח"ט קסח) כתב השואל: על מה סמכו רבים מבני אשכנז להקל בכלי זכוכית, ולא מצא לזה סמך בשום מקום. והשיב לו הרב, שלא ראינו אינה ראיה, שהרי כתבו הפוסקים שאף למחמירים בכלי זכוכית, החמירו דוקא בפסח שאיסורו במשהו, אבל בשאר איסורים לא חששו. עיין שם עוד, וסיים בזה הלשון: "ושמעתי מגדול אחד בדורנו, שאשתו הרבנית רצתה להחמיר וליקח כוסות של זכוכית לבשר לבד ולחלב לבד, ומיחה בה ואמר, כך ראיתי בבית אימי הצדקנית שהיתה מקובלת מגאוני וצדיקי הדור הקודם, וכן איתי אצל שאר צדיקי הדור העבר, ואיני רוצה לשנות ממה שראיתי בבית אימי, ואל תטוש תורת אמך". עכ"ד. (תנט)

פיירקס ודורלקס

כלי זכוכית הנקראים פיירקס ודורלקס, שמבשלים בהם על האש, ובישלו בהם בשר, מותר לבשל בהם אחר כך חלב, כיון שאינם בולעים ואינם פולטים כלל, ובלבד שישטפם וידיחם היטב קודם לכן. (תסא)

כלי חרס ופורצליין

כלי חרס או פורצליין בשריים, שבטעות בישל בהם חלב ונאסרו, אם יש הפסד מרובה, יגעילם ג' פעמים, אחר ששהו 24 שעות ללא שימוש, ויחזרו להיתרם. (ז עא)

גדר הפסד מרובה

בכל מקום שהתירו חכמים בהפסד מרובה, מעיקר הדין היה מקום להתיר לגמרי, כיון שזה דעת רוב הפוסקים, אך כיון שיש צד להחמיר, אזי מחמירים כשההפסד מועט, אך כשההפסד מרובה אנו מתירים, כי התורה חסה על ממונם של ישראל. ולכן גם אם השואל היה עשיר, שבשבילו אין זה הפסד מרובה, רשאי לתת את המאכל לחברו שאינו עשיר כמוהו, שבשבילו נחשב הדבר להפסד מרובה. (ו עב, עד)

תערובת כלים

כל כלי שנאסר מבליעת מאכל איסור, בין אם הוא מתכת או חרס, והתערב בשני כלים אחרים כשרים, ואינו מזהה את כלי האיסור, הרי הוא בטל ברוב, ואין צריך הכשר לכלים כלל. ומכל מקום טוב שלא ישתמש בהם עד שיעברו 24 שעות, שאז הטעם הבלוע בכלי האיסור יפגם. (ז פז)

שימוש בצונן

כל סוגי הכלים שהשתמשו בהם במאכלים אסורים קרים, אע"פ שהם כלי מתכות או חרס, אינם בולעים. ועל כן, די לשטפם ולשפשפם היטב היטב, ורשאי יהיה להשתמש בהם. (סימן קכא סעיף א)