שירה גאולה: מדוע לא רציתי לעזוב את הספר הזה מידיי, לשנייה?

כתולעת ספרים מושבעת שקראה כבר מאות ספרים אם לא אלפים - ישנם רק אחדים שעליהם אני יכולה לומר בוודאות שקראתי אותם בשקיקה, וכמעט שלא יכולתי להניח אותם מידיי. אחד מהם הוא 'שירה-גאולה' של הסופרת המוערכת נועה ירון דיין, שעוד הרבה לפני שהתחלתי לקרוא אותו בפועל - הביא בשורה מסוג אחר אל חיי. 

"קודם כל תדעי שאם את רוצה להיגאל - ולא משנה מאיזה סוג של בעיה, את צריכה להתחיל לשיר", אמרה לי כותרת הספר מתוך השחור-לבן של פנים סתורות מבט, שכל מה שרציתי היה להבין למי הן שייכות. הדמות של שירה גאולה סקרנה אותי עוד הרבה לפני שהבנתי שהיא ואני קשורות בעבותות של אהבה - גם אם אין שום קשר בינינו במציאות. 

התלאות שהיא עוברת בדרכה כנערה מתבגרת, המקום המתנודד והלא ברור שהיא מוצאת בו את עצמה בחיי הרחוב, השאלות שהיא שואלת את עצמה ואת בוראה, חברים בני גילה שהיא פוגשת בדרכה ואי אלו תסבוכות שהיא נקלעת אליהן שלא מרצון - מחברות את הקורא עם הקשיים של הגלות הארוכה הזו, איש איש בתלאותיו, איש איש בניסיונותיו. 

הפרי אף פעם לא נושר בבת אחת 

שירה גאולה עסוקה, כמו כולנו, בחיפוש. והיא רוצה להימצא - לה, לאמה שנישאה בשנית לאדם חרדי עם ילדים מפרק א' לאחר שאביה הביולוגי נפטר, ולמקום שלה בעולם - אך לא יודעת כיצד. 

היא נזרקת ממקום למקום, מפינה לפינה. מרגישה ולא מרגישה, כמעט נעלמת עד שהיא מצליחה בכלל להבין שיש לה משמעות, שיש בה צורך ושהיא לא נמצאת כאן סתם. מי מאיתנו לא מרגיש את התחושה הזו? אז נכון, אני לעומתה כבר איני בגיל ההתבגרות - אך בגיל ההתגברות כולנו עוברים, ובגיל הזה יש אינסוף תובנות שצריך ללמוד. "אני נתלשתי מבפנים הרבה לפני שנשרתי מבחוץ", כותבת שירה גאולה ביומן המסע שלה, הוא הוא יומן המסע שלי ואולי של רבים מאיתנו. 

ואז הבנתי דבר ענק: אני עוד לא אמא, ומעולם לא התעסקתי עם נוער נושר. אני לא מכירה את הבעיות שלו, את הקשיים שלו, את הלבטים וההתפוררויות שמתחילות לו בפנים ואז משתלטות על הכל. דבר אחד אני כן יודעת, וזה גם מה שלמדתי מהשורה הנפלאה הזו של שירה גאולה: הפרי אף פעם לא נושר בבת אחת, תמיד יהיו לו סימני תלישה קודמים. תמיד נגלה בו איזה איתות או שניים לתלישות, למשהו שהיה פעם חזק והוא כבר הרבה זמן לא. 

כמו הנערים שירון-דיין פגשה ברחוב, גם גיבורת הספר שלה מתמודדת עם קשיים שלכאורה הם בלתי פתירים

זה שנים שנועה ירון-דיין נפגשת עם בני נוער ב'כיכר ציון' שבירושלים, ושומעת על בעיותיהם מ'כלי ראשון'. לא אחת מצרה היא על משברי האמונה שתוקפים את הנוער בזה אחר זה, ומביאים אותו להתנסויות, התמודדויות וקשיים רגשיים רבים. 

כמו הנערים שירון-דיין פגשה ברחוב, גם גיבורת הספר שלה מתמודדת עם קשיים שלכאורה הם בלתי פתירים. "הרי מאז שאבא נפטר - לא היה שמח אצלנו. היה קשה. ככה שלא באמת היה לך למה להתגעגע", היא כותבת. 

מי יודע כמה נערים שאיבדו את אביהם היא פגשה בדרכה, כמה אובדן ראו עיניים כה צעירות שהחליטו כי אין מנוס אלא להגיע לרחוב - שם 'ודאי' יימצא להן השקט המיוחל? כמה עצב עובר בין עיניו של הנוער שלנו, רגע לפני שהוא מחליט להתנתק. רגע לפני שכל מה שהוא מצליח לראות בעולמו הוא את העובדה שהוא יתום מאב ואמו כלל אינה מעוניינת בו, חלילה?

הספר הזה הציף בי את כל מנעד הרגשות שקיים בי, דווקא משום שהוא מדבר בשפה הכי פשוטה שיכולה להיות. זה לא משנה אם את נערה מתבגרת או לא, אם זה את או אתה - כל מי שהלב שלו קצת 'מבוהל', כל מי שהוא עדיין בחיפוש (ומה יותר שייך מזה שאנחנו בתוך אלול ממש) וכל מי שרוצה להימצא - חזקה עליו שלא יוכל להניח את הספר מידיו עד לשלוש המילים האחרונות שחותמות אותו: 'אין לי מושג'. 

ולמי מאיתנו יש, בתכל'ס?

לרכישת הספר 'שירה-גאולה' באתר הידברות שופס, לחצו כאן

איך מתמודדים עם נוער נושר? לחצו כאן וגלו את המרכז שמחולל מהפכות רחוב

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il