סלבס בהתחזקות
"בהתחלה היתה לי התנגדות אמיתית": איך דין דין אביב עשתה תשובה?
המטבח הכשר, כיסוי הראש והדרישה ההלכתית לחדול משירה בפני קהל מעורב הם מקצת התהליכים שלא באו לדין דין אביב בקלות. איך, למרות הכל, עשתה דין דין תשובה?
- נעמה גרין
- פורסם ז' אלול התש"פ |עודכן
דין דין אביב היא דור שני לעולם הזמר. הוריה הם הזמרים עליזה ומוצי אביב, והבחירה במוסיקה הייתה די צפויה. מה שהיה פחות צפוי, הוא ההתקרבות ליהדות של זמרת ישראלית שנמצאת בשיא הקריירה שלה.
אכן, המטבח הכשר, כיסוי הראש והדרישה ההלכתית לחדול משירה בפני קהל מעורב הם מקצת התהליכים שלא באו לדין דין בקלות. איך התרחש בכל זאת תהליך התשובה המופלא שלה? ליקטנו עבורכם ציטוטים נבחרים מראיונות שהעניקה בעבר לכלי תקשורת שונים
"לא הגענו ליהדות מתוך איזה מקום לא טוב מבחינה חברתית או מצב סוציו אקונומי ירוד", אמרה בשיחה לירחון הנשים הלל. "לא הייתה לנו איזושהי סיבה דרמטית בעצם. אני יודעת שכשנולד לנו עדן, הבכור, הבנו שהתברכנו בכל כך הרבה טוב, שאנחנו לא בטוחים שאנחנו יודעים איך לשמור אותו, וחיפשנו נקודה שתהיה לנו ככלי עזר".
תחילת התהליך – כשבעלי מל את בנינו הבכור
דין דין התקרבה ליהדות בעקבות בעלה, אלון יופה. אלון החל להתקרב ליהדות בצעדי ענק, ודין דין התקשתה בהתחלה מאוד.
"היה קשה, לא היה קל", משחזרת דין דין בכנות את התקופה הראשונה להתקרבותם ליהדות. "אני חושבת שאני פשוט לא התנגדתי מספיק", היא אומרת בחיוך רחב. "פשוט ראיתי שאלון נורא שמח, וזה שימח אותי לראות אותו שמח, וככה היה פשוט יותר לתת הרבה מקום אחד לשני, וזה עבד. אני חושבת שכשיש אהבה - אפשר להתגבר על הרבה קשיים, וזה באמת הבסיס בעיני להצלחה בזוגיות, גם אם היא לא קלה".
"זה היה תהליך ארוך", היא מתארת את תהליך התשובה. "הכל התחיל כשבעלי מל את בנינו הבכור עדן, שזה מעשה מאוד אמיץ וקצת לא מחושב. הוא טבל במקווה וקרא תיקון הכללי לפני הברית, וחזר עם אור מאוד מאוד גדול, שבחיים לא ראיתי עליו קודם לכן. לא הבנתי מה קרה לו פתאום, ואיך הוא זכה לזה, ושאלתי אותו. והוא אמר לי שהוא בסך הכל קרא עשרה פרקי תהילים שחבר אמר לו לקרוא, שנקראים 'תיקון הכללי', וטבל במקווה. באותו זמן לא ידעתי אפילו שיש דבר כזה מקווה לגברים, והוא הסביר לי. ובברית עצמה, המוהל, בלי הודעה מוקדמת פשוט לקח את היד של אלון, ונתן לו לעשות את החיתוך האחרון של הברית של הבן, ובאותו רגע נפתח לו משהו מאוד חזק ומאוד רוחני. הוא הבין שיש שם משהו, והתחיל לנסות לברר מה זה בכלל ברית מילה, וכל מיני שאלות שהיו לו על היהדות. בעצם מאותו רגע אנחנו במסע לברר מהי העצמה הרוחנית שהתגלתה לנו אז.
"בהמשך, בעלי נסע לאומן וחזר עם כובע, ששמתי לב שלא ירד לו מהראש במשך כמה ימים, מאז שהוא חזר. ואז שאלתי אותו: 'מה נסגר עם זה?', והוא אמר לי: 'אני עם כובע', וזרמתי עם זה. ואז לאט לאט התווספה גם כיפה מתחת לכובע פתאום, והכל קרה במין תהליכים כאלה איטיים. והוא התחיל ללמוד מחב"ד ומברסלב".
"הגננת הדוסית של הבן שלי הקסימה אותי"
כשעדן היה כבר בן שנה וחצי, חיפשה דין דין בעבורו גן. דווקא במהלך חיפוש הגן היא החלה למצוא את החיבור האישי שלה ליהדות, בנפרד מבעלה. "חיפשתי מישהי לשים אצלה את הילד בגן", היא מתארת. "היה לי חשוב שזו תהיה מישהי חמה ומאירת פנים, והייתי בכמה גנים ולא הסתדרתי. הרגשתי בלב ששום דבר הוא לא מספיק חמים ושליו כמו שאני מחפשת.
"הייתי בגן אנתרופוסופי, בגן דמוקרטי ובכל סוג של גן שרק שמעתי עליו, ועדיין לא הרגשתי שמצאתי את מה שאני מחפשת. ואז נתקלתי בגן של ברסלביות, ונכנסתי לתומי לבדוק. הארת הפנים הזו שהייתה להן והחום שיצא מהן העיניים הבוהקות האלה - פשוט חימם לי את הלב, והרגשתי שפה אני יכולה לשים את הילד. ככה זה התחיל אצלי, בכל אופן. ואז לאט לאט, כשבאתי עם לבוש לא צנוע, אז הגננת ביקשה נורא בעדינות אם אפשר לבוא עם צעיף, והסבירה לי מה זה צניעות. בסוף כל יום, כשהייתי מגיעה לקחת את הילד שלי, הייתי מתיישבת לידה והיינו מדברות.
"תמיד הרגשתי שהיא מסתכלת עליי ממקום כל כך פנימי, ועמוק ואכפתי, וזה ריגש אותי שמישהי ממש מקבלת אותי ואוהבת אותי ללא תנאי, בידיים תומכות ואוהבות. זה לא משהו שהייתי רגילה לקבל, וזה הרגיש לי שאני רוצה שייכות, להצטרף לתדר הזה, שמישהו יודע מה זו אהבה ללא תנאי, שזה תמיד משהו שקיבלתי מהבית לאהוב ללא תנאי, ולקבל כל אחד, ולאהוב אותו ללא גבול. זו מתנה גדולה. לאט לאט הייתי מגיעה גם לבית הכנסת, פתאום דמעות בעיניים, סעודות שבת אצל חברים, נקודות מרגשות שהעלו בתוכי שאלות של 'אז מה יש שם, מה זה הדבר הזה?'"
את צעדי ההמשך, מתארת דין דין שהצליחה לקיים דווקא בזכות אהבת מצוות הכנסת אורחים שהיה לה ולבעלה. "אני באה מבית שהייתה בו המון אהבת אדם והכנסת אורחים. תמיד לימדו אותי לראות נקודת זכות בכל אחד ולקבל אותו כמו שהוא. ואני ובעלי אימצנו את זה, ויש לנו עניין נורא חזק של הכנסת אורחים. וכשהיו מגיעים אלינו אורחים ששומרים כשרות, ראיתי שהכנסת אורחים עוברת לכלים של פלסטיק ורק מים. ואז שאלתי: 'מה אני צריכה לעשות כדי שתרגיש טוב כאן ותאכל?', והבנתי שאני צריכה להכשיר את המטבח ולקנות דברים מסוימים, וככה לאט לאט דרך המטבח, דרך לשמור את הכשרות שכל יהודי בכל דרגת כשרות יוכל לאכול אצלנו – התחזקתי בזה בעצמי. עד שיום אחד הגיעו מחב"ד, והטבילו לנו את כל הכלים ביומיים, טירוף של עבודה. ואז הבנתי שאחרי עבודה כל כך קשה - אני צריכה לשמור על זה, וקלטתי שאני לא יכולה לבשל בשבת, כי אני מכשילה את כל המטבח, אז עברנו לפלטה. ואז זה לא הסתדר לי לנסוע בשבת... ובקיצור, דרך המטבח התחלתי לשמור שבת, וזה מאוד שימח את בעלי".
"כיסוי הראש – זו היתה אחת הנקודות שהיה לי הכי קשה איתן", אומרת דין דין בגילוי לב. "זאת אותה נקודה כמו השירה, בהלכה ערוותה של אישה זה גם קולה וגם שיערה של אישה. אני חושבת שבאיזשהו שלב פשוט הרגשתי שהילדים שלי זקוקים לזה, שהבית זקוק לזה, שזה בונה אצלנו תדר רוחני מחזק בבית, וזה אכן עשה את זה.
"זה התחיל לי דרך המוזיקה, בהופעה בערב אמהות שכולות שהתנדבתי להופיע בו, וכמה דקות לפני שעליתי להופיע – פתאום נפל הסאונד. ואני צריכה לשיר שלושה שירים, ולא יודעת מה לעשות. והתחלתי להגיד שמות הצדיקים ותהילים, ומלכתחילה אמרתי לעצמי שאני אופיע עם חצי כיסוי ראש, כדי שלא להלחיץ את הנשים. הייתי מבולבלת אימים מכל המעמד הזה בתור דין דין אביב. ואז כשהסאונד נפל, אמרתי לה' שאם הוא פותח את הסאונד - אני מופיעה עם כיסוי ראש מלא. תוך שלוש דקות הסאונד נפתח והייתי בשוק. בשבילי לעלות לבמה עם כיסוי ראש זאת אמירה נורא חזקה, כי זה לא בבית, שכולם רואים ואת ב'רצוא ושוב', ולפעמים עם ולפעמים בלי. על במה זו אמירה, זו אחריות, אני באה עם אג'נדה. ואמרתי לעצמי 'רק להופעה הזאת ובלי נדר', וזה חיזק אותי לראות איך ה' הגיב אליי מיד. ואי אפשר לתאר איך נשים בכו אחרי ההופעה, ואמרו לי: 'ליטפת לנו את הלב'. וראיתי שאף אחד לא התעסק בכיסוי שלי בכלל! נקודת האמת מתחדדת כשאתה עושה דברים בחיבור וכוונה, ברוך ה'".
"גם לשבת בהתחלה הייתה לי התנגדות. אמרתי 'מה אני אבשל עכשיו? אני בכלל לא בשלנית'. היום נשים מבקשות ממני תפריטים. היום כל דבר שאני מבשלת לשבת, אני אומרת: 'לכבוד שבת קודש'. ואז מגיע הרגע שהלב שלי נמס. רגע הדלקת הנרות".
נקודות ביהדות שהתחברתי אליהם במיוחד: "יש המון נקודות כאלה"
על השאלה אילו נקודות ביהדות דיברו אליה במיוחד, משיבה דין דין בחיוך כי "יש המון נקודות כאלה: 'ואהבת לרעך כמוך', 'ישראל ערבים זה לזה, 'בצר הרחבת לי', 'איזשהו עשיר - השמח בחלקו'.
"נקודת האמונה היא משהו שאתה אף פעם לא מפסיק להתחזק ולגדול בה, כל פעם עוד ועוד", ממשיכה דין דין לפרוס את משנתה. "כל יום אתה צריך לקום בבוקר, ליטול ידיים, לטהר את הנקודה הטמאה בגוף, לברור את הטוב מהרע, לעשות תשובה, ולשוב לנקודת האמת מחדש. זו לא נקודה שמובנת לי מאליו. כל החיים של היהודי הם עבודה. מה זה כל הזמן לברך על האוכל? להתפלל שלוש תפילות ביום? כל דבר, כל מצווה שאתה מקיים - מהווים תזכורת למשמעות שלשמה אתה חי. אתה צריך כל הזמן להיזכר, כל הזמן לעשות עם עצמך את עבודת הבירור הזאת, לברור בנפש שלך כל פעם מחדש. להיות כל הזמן בעבודת המידות. אלה נקודות שהן מקסימות. כל החיים חיפשתי עבודה רוחנית חזקה ודרך, ובאיזשהו שלב הבנתי פשוט שהכלים היהודים מתאימים לי, וראיתי שיש דרך כזאת שלמה, חכמה מתוקה".
טהרת המשפחה
נקודה נוספת שאביב מתארת שהאירה לה מאוד בתהליך ההתקרבות ליהדות, הייתה מצוות טהרת המשפחה. "הילד השני נולד כבר לבית שומר שבת, שומר נידה וטהרה. אני חושבת שזאת המתנה הכי גדולה שניתנה לשלום בית שה' יתברך נתן לנו", היא צוחקת. "את יודעת מה זה כשאישה וגבר שהם רחוקים אחד מהשני, לא נוגעים זה בזה? ומתכוננים אחד לשני, ואתה יודע באיזה יום אפשר להתקרב? זה כל פעם כמו ליל כלולות מחדש, יש התרגשות, זה מייצר געגוע! זו דינאמיקה חדשה שמלמדת איך מראים אהבה ואיך מתפייסים. הרי תמיד יש ויכוחים, ובעצם פתאום אין כלים של מגע כדי להתפייס, ואנחנו צריכים פתאום למצוא כלים יותר עמוקים, שבאים ממקום של בין אדם לחברו. ביהדות הכל יותר עמוק, בקיצור".
טלוויזיה?
"אין לנו טלוויזיה בבית. פעם, מדי ערב ב-20:00 הייתי מדליקה את הטלוויזיה עד חצות. צופה בחדשות, מתחילה לבכות, מתמלאת בצער ופחדים. היום אני מרגישה שאין לי צורך לא בזה ולא בעיתונות. מה שאני כאזרח קטן יכולה לעשות זה לדאוג לשלום בית ביני לבין בעלי, לבין ילדיי, חבריי. זה המקסימום שאני יכולה לעשות. אם כל אחד ידאג לשלום הבית האישי שלו, יהיה שלום בעולם. זה ה'אני ואתה נשנה את העולם' של אריק איינשטיין".
בין אדם לחברו
היום, מתגוררת אביב בהוד השרון יחד עם בעלה וארבעת ילדיהם, בתוך קהילת "משיבת נפש", של בעלי תשובה המשתייכים לחסידות ברסלב. "הבן הגדול שלנו יהודה עדן, היום הוא כבר בן עשר וחצי וכבר הולך לחיידר, לתלמוד תורה פה, וזה נורא מרגש. קהילה מדהימה. אני זוכרת איך כבר אחרי הלידה הראשונה שלי, התחלתי לקבל כיולדת, במשך כמה שבועות, כל יום ארוחות הביתה מהמשפחות פה, בלי לדעת אפילו ממי. והאכפתיות הזאת נורא נגעה לי ללב ונורא קירבה אותי. בשבילי זאת היהדות".
"תמיד רציתי לגור בקומונה עם החברות שלי", היא אומרת, "ופתאום גיליתי שכאן נמצאים כל הדברים שחלמתי עליהם: אנחנו שומרות זו לזו על הילדים, עושות גמ"חים בלידות, הגברים לומדים יחד וכולם דואגים ועוזרים. הפשטות הזו של ערבות, אחריות ואהבה בלי אינטרס וללא תנאי - היא נקודה מדהימה ביהדות. 'בין אדם לחברו' משך אותי תמיד".
"מה שכנע אותי, תכל'ס?" אמרה לירחון הנשים 'הלל', "שאלון, מאז שהתקרב ליהדות נהייה הרבה יותר שמח, להרבה יותר זמן. חוץ מזה ראיתי איך בזכות הכלים שניתנו לו ביהדות הוא הבין דברים שתמיד רציתי שיבין – הוא התחיל להעריך את המקום שלי, כאישה, כעיקר הבית. גם אני הבנתי דברים - שאישה היא יהלום ולכן שומרים אותה בכספת, ולא להפך".
עם יד על הלב, לא חסרה לך ההצלחה שלך בעולם החילוני?
"ממש לא. בעולם החילוני אם לא שומעים עליך, אם אתה לא חלק מאיזה תכנית ריאליטי וכל הזמן ממציא את עצמך – אז את מי אתה מעניין? יש לי עדיין הצעות גם משם, אבל לרובן אני מסרבת. חוץ מזה, אני מופיעה בלי סוף, מה אני צריכה יותר מזה? בדיוק אתמול עשיתי באלאנס להופעה על אחת הבמות שהופעתי בהן, וחשבתי על זה, שזה בעצם כאילו אתה מעתיק את ה'חילוניות' ל'דוסיות': אותן במות גדולות, מוזיקה ברמה גבוהה. אז בסדר, אין פה איזה גבר שמנגן טוב, אבל מה רע לי עם אישה שמנגנת טוב? כיף לי, היצירה בשיאה, וה' מכיר אותי ומזמן לי את מה שהכי טוב לי, מחליט מה לפתוח או לא לפתוח לי בחיים. וזה מדהים כמה הוא מתוק".
דין דין אינה מרגישה שהתשובה חילצה אותה מהרע, משום שהוא לא ניכר אצלה גם קודם. "בדיעבד אני מבינה שלא היה לי הטוב שכיום יכול להיות לי; הפרספקטיבה של ראיית הטוב קיבלה עומק ורוחב וממדים אחרים לגמרי מאשר בתפיסת העולם הקודמת שלי, אבל לא חייתי בדיכאון. עברתי מטוב - אל הטוב והמיטיב. כיום, למשל, הביטחון שלי גדול יותר. פעם הזוויות בין העליות לירידות בגרף שלי היו חדות", היא משרטטת, "וכיום הגלים סוערים פחות".
"וזה נובע מהאמונה. היא מכניסה דברים לפרופורציות. כשאת מבינה מה עיקר ומה טפל בחיים - אינך עושה דרמה מכל דבר. את מבינה שהוא לא תלוי בך בכלל, פועלת בפחות גאווה וממעיטה במילים כמו 'אני' ו'בגללי'. כיום", היא מגדילה לומר, "כישלון הוא סוג של הצלחה מבחינתי".
גם אם עוד אלבום שלי לא יצליח - לא אהיה עצובה; השמחה שלי כבר אינה מותנית בסממנים המוצהרים שמיתרגמים היום להצלחה. ההישג שלי", היא מגדירה מחדש את היעד, "הוא לעבור יום שלם בשמחה. להיות אמא סבלנית ושפויה."
"הקדוש ברוך הוא נמצא בחיי 24/7. רק הוא משפיע, מי עוד משפיע? זהו, זה מה שיש, אין עוד מלבדו. כשהבנתי את זה - הצלחתי להפוך את כל הסדר, את כל החיים שלי בעצם, ולא מפנה לזה גב יותר בחיים".