מדוע הדרך היחידה לצריכת בשר למאכל היא דווקא באמצעות שחיטה?

מצות שחיטה

ציותה התורה כי אדם שרוצה לאכול עוף או חיה או בהמה חייב לשחטו קודם לכן. והסכין חייב להיות חד וחלק ללא שום פגימה, והרבה פרטים ודינים יש בזה.

מצות כיסוי הדם בעפר

לאחר שחיטת עוף או חיה בלבד, ציותה התורה לכסות את הדם בעפר. שנאמר (ויקרא פרק יז פסוק יג), וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.

עפר מלמעלה ועפר מלמטה

קודם השחיטה יניח עפר על הרצפה, וישחט על גבי העפר, ולאחר מכן יכסה את הדם בעפר. ונמצא שיש עפר למטה מהדם ועפר למעלה מהדם. ולמדו זאת בגמרא מסכת חולין (דף פג עמוד ב), מהפסוק "ושפך את דמו וכסהו בעפר", עפר לא נאמר אלא בעפר [שיהיה הדם עטוף בעפר], ללמדך שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה.

על מי מוטלת המצוה

מצות כיסוי הדם בעפר מוטלת על השוחט, ואם בעל העוף רוצה לקיים את המצוה, צריך ליטול רשות מהשוחט שיסכים לתת לו את המצוה. (ח צט)

הברכה -  קודם שמכסה את הדם בעפר, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו על כיסוי הדם בעפר".

בשר נבלה

עוף או חיה או בהמה שמתו מאליהם ללא שחיטה, אסרה התורה לאכול את בשרם והוא הנקרא בשר נבלה. וכן אם שחטו בסכין פגומה, הרי זה בשר נבלה.

בשר טריפה

עוף או חיה או בהמה חולים שאינם יכולים להחזיק מעמד ולחיות כך במשך יב' חודש, הרי הם נקראים טריפה, ואפילו אם שחט אותם כדין, אסורים הם באכילה. וכמו כן אם לאחר שנשחטו מצאו איזה חור שהוא בתוך הריאה או כל מום שהוא שבאופן כזה לא היו יכולים לחיות י"ב חודש, הרי הם טריפה.

אווזים מפוטמים

שנים רבות, קיימת תופעה של "פיטום אווזים", דהיינו שמאכילים ומפטמים את האווזים בעל כורחם, כדי להשביח להם את הכבד. וכיצד מתבצע תהליך הפיטום?

בהגיע עתם של האווזים להיות ראויים להלעטה ופיטום, בעת שהמשקל הממוצע של האווז הוא כ-4 ק"ג [שזהו הגודל הטבעי שלהם באופן רגיל בלא פיטום], מאכילים אותם בעל כרחם שלוש פעמים בכל יום, ובכל פעם כחצי ק"ג של תירס מבושל, על ידי מכונה המיוחדת לזה, שיש לה בית קיבול עגול ורחב המכיל את המנה הראויה לכל ארוחה, ויש לה צינור ארוך שרוחבו ואורכו מתאימים לושט של האווז שהוא ארוך מאוד, משום שלאווזים אין זפק כלל, והושט הוא ארוך וישר מן הפה עד הקורקבן. ואוחזים את האווז בחוזקה בין רגליו של האיש המפטם, ומכניס את הצינור לושט, ומתחיל לסובב בידית, ועל ידי זה התירס נדחף בחוזק לתוך הושט, עד שמסיים את כל המנה שבכלי. וכך עושים שלוש פעמים בכל יום למשך שלושה שבועות, ואז מגיעים האווזים למשקל של כמעט 8 ק"ג, ומיד מביאים אותם לשחיטה, שאם מתעכבים יותר, אינם יכולים להתקיים כלל.

פעולה זו, מלבד שיש לדון בה מצד צער בעלי חיים, יש בה אף בעיה בכשרות הבשר: בהיות שמאכילים את האווזים על כרחם, דבר מצוי הוא שיהיה להם פצעים ונקבים בושט, אם מצד הכנסת הצינור בכח גדול וביד חזקה לושט, ואם בגלל התירס שנדחף בלחץ המכונה. ונקב כלשהו בושט, העוף טרף. ואף שלאחרונה שינו בדרך ההלעטה, והחלו להלעיטם דברים רכים, וטוחנים את התירס המבושל עד שנעשה כדייסה, ונותנים צינור קטן בפה, והדייסה נכנסת לושט על ידי לחץ אויר מהמכונה הנ"ל, אך עדיין מצויים בהם נקבים נקבים מחמת חולי הפטריות המצוי באווזים. ועוד חשש טרפות יש בהם, מאחר ואינם יכולים לחיות לאחר ההלעטה י"ב חודש. על כן, אדם שיש לו יראת שמים, יזהר שלא לאכול אווזים מפוטמים כלל. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר. (עיין שו"ע סימן לג ס"ג. יבי"א ח"ט ס"ג. שמע שלמה ח"ד ס"א)