למה אנחנו רבים על שטויות כל הזמן?!

באופן רגיל, בעלי ואני מסתדרים יפה. הדברים שונים כששגרת היום משתנה. למשל כאשר ביום רגיל צריך לקחת ילד לרופא או ילדה לכיתה לאחר שאחרה את ההסעה. אז מתחילים וויכוחים מרגיזים, כי אף אחד מאתנו לא אוהב לשנות מהדרך שלו. כל אחד מאתנו מתעקש שלא לעשות את הדבר, אבל מצד שני כל אחד גם שואל את עצמו בתוך תוכו: אני אומר שלא אני, אבל מי אמר שבאמת לא אני?

אני מרגישה שאנחנו רבים על שטויות, אבל כל הזמן יש לי משהו שמונע בעדי לעשות. כאילו שיש פה איזה חשבון של כמה פעמים אתה עשית וכמה פעמים אני וכאילו שאנחנו סופרים את הפעמים האלו.

חיים אמתיים ונכונים של בני זוג הם חיים שבהם הם דואגים זה לזה, שמרגישים זה את זה ושרוצים להקל ולגרום לחיים טובים יותר לבן הזוג.

ברגע שמתחילה ההתחשבנות הזו וכל אחד סופר כמה פעמים הוא עשה וכמה פעמים השני, כאן החיים נהפכים למייגעים, למרגיזים, לקשים ולכאלו שאינם מענגים.

חיים אמתיים של בני זוג הם כאלו שבהם כל אחד מהצדדים רק רוצה לתת לשני, להעניק, לשמח ולדובב.

בסדנאות שלי אנחנו דנים לפעמים בשאלה: דפקו על הדלת. מי ילך לפתוח?

גם כאשר התשובה ברורה: הבעל ילך לפתוח! או: האישה – ההרגשה של המוותר רעה. עצם הדבר שהיא תקום בכל צורה, או הוא יקום בכל מצב, בין אם חטף תנומה, בין אם הוא מת מעייפות – גורם  לשניים לרטון ולהתעצבן.

אבל אני רוצה לדבר על  עצם הדבר שהשאלה עלתה על השולחן. השאלה עצמה מוכיחה על המצב: המצב אינו טוב מספיק.

כשאתם מעניקים זה לזה אתם מלמדים את עצמכם לעשות למען השני. את תרשמו בפנקס כמה פעמים ניגשתם לדלת, רשמו בפנקס עוד רשימת הזדמנויות איך תוכלו לעשות למען האחר עוד פעם.

מנוחה פוקס היא סופרת ומומחית תהליכי חינוך