הפינוק – המלכת היצר על האדם

במאמר זה נעסוק באחת הבעיות החינוכיות הנפוצות ביותר, והיא פינוק יתר. ניתן להגדיר אותה כנפוצה מאוד בקרב בן יחיד או בת יחידה, אך היא קיימת גם בבתים של משפחות ברוכות ילדים, אם ההורים לא השכילו להבין את מלאכת החינוך.

הפינוק הוא תוצאה ישירה של הורים שמעניקים לילדים את כל מבוקשם, בצורה מוגזמת. בכלל זה כלול: סיוע לפעולות היום יום של הילד – בצורה שאינה מתאימה לגילו, כגון הלבשה, האכלה וצרכים דומים – כשהילד כבר הגיע לגיל שמסוגל לעשותם בעצמו, וכן הענקת מתנות ופרסים בצורה מוגזמת. הפינוק כמוהו כהכנה של הילד לחיי פראות והפקרות. בעל ה"ערוך" מפרש את המילה "מנון" בצורה של מושל איום ושתלטן.

אחד מכלי הנשק החזקים ביותר של יצר הרע הוא הפינוק, כמאמר המדרש (בראשית רבה פרשה כ"ב, ו'): "אמר ר' אבין כל מי שמפנק את יצרו בנערותו סופו להיות מנון עליו בזקנותו, מ"ט (שם כ"ט) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון".

כיוון שהיצר הרע נכנס בו בתינוק מרגע לידתו, וכמאמר המדרש (בראשית רבה פרשה ל"ד, י') "כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ר' יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו", ממילא גם החינוך לנפש הרכה שלא לתת לה את משובותיה בצורה מוגזמת מתחילה מרגע הלידה. כל צעקה של הילד הינה ביטוי לרצונו העז, וכבר בשנה הראשונה ללידתו של תינוק, כשהקשר בינו לבין הוריו עודו באיבו, הוא מתחיל לפתח את היחס בינו לבין הוריו – מחנכיו.

כל בכי של התינוק הוא ביטוי לרצונותיו, שבימים הראשונים ללידתו הינם רצונות בסיסיים – לאכול, לישון ולקבל את צרכיו הבסיסיים, כשלאחר תקופה מלידתו מתווספים אליהם רצונות רבים ונוספים, מלבד הצרכים הבסיסיים של כל תינוק, כמו הרצון להשתעשע במשחקים מסוימים, הרצון להיות במקום מסוים או במצב מסוים. כבר בגיל כזה ניתן ואף חובה לחנכו לדרך החיים הנכונה, כשהוא מתחיל להבין כי לא כל מה שרוצה – הוא מקבל. הורים שאינם מודעים לחובת החינוך בגיל כזה, עלולים לחנך את הילד לרודנות ולהתנהגות פראית, כשהם נותנים לילד את כל מבוקשו, גם אם לפעמים הדבר גורם להם נזק רב.

ישנם לפעמים הורים שמניחים לתינוק להשתעשע במכשיר יקר, משום שלקיחת המכשיר מידיו גורמת לו לפצוח בבכי. הם מסבירים את מעשיהם בכך ש"הוא בוכה! מה אפשר לעשות?", ואינם מבינים שאותו תינוק המתעקש על משחק מסוים בבכיו, הוא ביטוי של היצר הרע השוכן בתוכו, שעתיד לשכון גם באדם הבוגר שעתיד להתפתח מתוכו, ועתיד להתעקש על התנהגות פראית, אם לא יקבל כעת את החינוך הנכון.

הורים אינם מסוגלים לראות ברצון של תינוק רך כביטוי ליצר הרע השוכן מתוכו, כיוון שלתינוק כמעט שאין בחירה. אך הם מתעלמים בכך מדברי המדרש כי יצר הרע שוכן באדם מרגע לידתו. על ההורים להבין כי המושג "יצר הרע" אינו ביטוי לרוע מוחלט, אלא לרצונות ותשוקות בלתי מנותבים כראוי. לתינוק אכן אין בחירה, משום שהבחירה בטוב ניתנת ביד הוריו המדריכים אותו לדרך הטובה, ולכן הרוע נגרם בפועל – לא ברצונו של התינוק, אלא בהנחתו לעשות ככל הנרצה בעיניו, על ידי הוריו שכושלים בתפקידם.

אחת משורשי הבעיה הגורמת לילדים להיות מפונקים ולעשות ככל הנראה בעיניהם, הוא החשש של ההורים מלהעניש את ילדיהם, בשל פחד מהתמודדות עם תגובתו של הילד, או עצלות מביצוע תהליך ההענשה והחינוך הדורש לפעמים סבלנות וכוח. יש לדעת כי החל מהגיל שבו יש לילד הבנה מינימלית ביחסים שבין אדם לחברו, מן החובה להחדיר בקרבו את ההבחנה בין טוב לרע, כשהוא מכה, למשל, ילדים אחרים, או כשהוא מזיק לחפצים שסביבו. התעלמות מהתנהגותו של הילד והתמקדות בנזקים עצמם, כמוה כחינוך של הילד באופן מודע להתנהגות פראית בבגרותו. ככל שהתנהגות כזאת של ההורים מתמשכת זמן רב יותר, כך קשה יותר לתקן את הנזק בשנים מאוחרות יותר.

החדרת ההבחנה בין טוב לרע בגיל כזה הינה על ידי הענשה שאינה פיזית. מלבד הסכנה שבהענשה פיזית בגיל רך, ישנה סיבה נוספת שבשלה ההענשה הנכונה בגיל רך היא הענשה שאינה פיזית, כגון מניעת ממתקים בזמן שבו מקובל לתת ממתקים, העמדת הילד בפינה מסוימת – משום שבתחילת חינוכו של הילד כמעט שאין לו הבחנה בין טוב לרע, ולכן לא שייך להענישו על מעשה שעשה. להיפך – כיוון שכעת אנו מסבירים לו את ההבדל בין טוב לרע, לכן עלינו "להסביר" זאת בצורה המובנת לו, דהיינו באמצעות מעשה שימחיש לו כי לא כדאי להמשיך במעשהו, למשל על ידי העמדה בפינה (פינת הכיתה או פינת החדר) למשך זמן מה, לא בתור עונש, אלא בתור חינוך להבדיל בין מעשה טוב למעשה רע.

בבתים רבים נהוגה העמדת הילד בפינה או בחדר צדדי של הבית, כשלב חשוב ומרכזי בחינוך הילד. המעלה הגדולה בצורת הענשה זאת, היא בכך שהיא מעניקה לילד זמן לחשוב על מעשהו ולהחליט כי לא יחזור עליו. מסיבה זאת לא ראוי לקרוא למקום "חדר העונש", כנהוג בבתים מסוימים, אלא "חדר החינוך" וכדומה, שכן המטרה של העמדתו של הילד אינה יסורו ודיכויו, אלא חינוכו וחרטתו מהמעשה הרע שאותו עשה. כינוי זה לחדר יעניק לילד מוטיבציה להתייחס לחדר בצורתו הנכונה, ובמקום לראות זאת כנקמה או הענשה על מעשהו, לראות את החדר או הפינה כמפתח והתחלה להתנהגות טובה.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". הרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com