הצעד התשיעי בדרך לישועה שלי: "די עם אלולים וחיפושים. אני את שלי - מצאתי"

אלול. 

בכל שנה מחדש אני נעצרת ומתבוננת בו מזווית שונה - מנסה להבין מה חסר, מה אני ממשיכה לחפש, ולמה. לפעמים אני מבינה, אבל הרבה פעמים הוא נוטל ממני את ה'א' - את האני שלי, וזורק אותי אל הלול, או אם תרצו - אל המקום שבו נשמעים אלפי קרקורים כמו שלי בו זמנית. 

מי ישמע את הייחודיות של הקרקור הזה, שנבלע בין כל כך הרבה קולות זהים אחרים? 

א - לול. 

מה אתה רוצה ממני הפעם? איזו מילה אתן לך שטרם נאמרה, כדי שתרכין את ראשך אל הכלוב הזה שלי בלול? איך אגרום לך לרצות לשמוע את הקרקור שלי - המלא בגרגירי המזון שלעסתי זה עתה, מלא בחומריות של העולם הזה שגונבת אותי אליה גם הפעם? 

סבא שלי עליו השלום, עזר בן חנה ז"ל, לימד אותי את אמנות הקרקור בפעם הראשונה. כמושבניק שעשרות אלפי קרקורים עברו דרך אוזנו, הוא למד עם השנים את החשיבות שבהאזנה, ולא רק בשמיעה.  איתו הילכתי בין שורות-שירות של תרנגולות קוראות, ואיתו למדתי איך להביט בעיניהן מבלי להפחיד אותן, איך להשחיל את האצבע הדקיקה מבין הסורגים כדי למלא את השוקת האדומה במים, מבלי לחטוף נשיכה כואבת מהמקור שלהן, ואיך לאסוף ביצים מבלי לשבור אותן.

לסבא שלי הייתה קערת מים כחולה ליד דלפק רעוע מעץ, ושם הוא נלחם על כל ביצה מלוכלכת, שפשף ומירק אותה מהלשלשת שלה, ועל הדרך לימד אותי כמה חשוב להתעקש על הניקיון, וכמה חשוב לא לוותר על אף ביצה. 

סבא אהוב ויקר שלי, ממרחק של 20 שנות פירוד בינינו, אני נזכרת בך שוב. בידיים האלה שלך, האוהבות, שלימדו אותי איך צריך להתעקש על כל ביצה, מלכולכת ככל שתהיה, למרק ולשטוף אותה בחוזקה עד שהלכלוך יורד ולא נשאר ממנו זכר. 

ממך למדתי כמה צריך להתעקש כשמנקים. כל דבר, לא רק ביצים. 

הקול הזה שווה שיעצרו את כל השגרה ה'קרקורית' שמסביב, ויאזינו לו

ונחזור לקרקורים. 

כילדה, אני עדיין זוכרת איך הייתי, תוך כדי איסוף הביצים, מתחרה בתרנגולות למי יש את הקרקור הכי חזק ויפה. הייתי מתאמנת על כך במשך שעות, ואז פוצחת במופע יחיד אל מולן. הן מצידן תמיד פערו את עיניהן בתמיהה, שוקטות לרגע למשמע הקול הזר, מביטות זו בזו כמו כדי להבין מי ה'בוגד' שנמצא בתוכן, ואז ממשיכות לקרקר כאילו כלום. 

מתעלמות מ'הקול היפה ביותר בעולם', כאילו הן שומעות אותו בכל יום. 

פתאום אני חוזרת לשם, לרגע הזה שבו הרגשתי כבר קצת פחות חשובה. עיני הילדה שבי קיוו לתשומת לב אחרת מהתרנגולות, ובשביל ההתייחסות שלהן הייתי מוכנה לשבור אל תוך השוקת שלהן עשרות ביצים בהחבא (ביצים חיות מעורבבות בתערובת שלהן, הוא המאכל האהוב על תרנגולות, למי שלא יודע) - רק בשביל התחושה המדהימה הזו שלקול ה'קרקור שלי', אין שני. 

שהקול הזה שווה שיעצרו את כל השגרה ה'קרקורית' מסביב, ויאזינו לו. 

עיני הילדה נרגעו, כבר לא מחפשות משהו שהעולם ה'מקרקר' סביבן - לא מסוגל להעניק להן

שיראו כמה הגוון שלו אחר, כמה נעים להיות לרגע בשקט ולהקשיב לו. כמה כדאי זה יהיה למי שתפסיק כבר לקטוע אותו עם הקרקורים המעצבנים שלה, ופשוט תהיה בשקט. שקט שהוא כל כולו - לכבודי. 

אבל כדרכן, התרנגולות לא יכלו לשתוק ליותר מרגע. 

כולן אמרו משהו חשוב, בכולן בערה אמת שהן היו חייבות לקרקר החוצה, וכולן גרמו לי לבסוף להמשיך בתפקידי - להמשיך לצעוד למרות שרציתי לעצור, להמשיך לאסוף ביצים למרות שרציתי לשבור אותן. 

אט אט הלכו והתמלאו להן תבניות הביצים שלי, ובהן, ללא אבחנה, ביצים מלוכלכות לרוב. 

את אמנות הניקוי היסודי שלמדתי כילדה - זנחתי בבגרותי. ידי הילדה החלושות עבדו במרץ, אך ידי האישה הבוגרת כבר התעייפו. אין להן כוח לעבודה קשה, למירוקים. הלכלוך דבק כעת בביצים הנקיות, ולמרות שברור לי שבמועצת הביצים מדובר בהפחתה של הרבה כסף (או כיסופים) על כל תבנית - העצלות שלי משגרת אותם כך כמות שהן ל'שיווק'. 

ובכל זאת, בא-לול הזה אני מרגישה קצת אחרת. 

עיני הילדה נרגעו, כבר לא מחפשות משהו שהעולם ה'מקרקר' סביבן - לא מסוגל להעניק להן. 

הן שקטות. עדיין רוצות לזכות בתהילה, אבל הדרך לשם היא הרבה יותר מאופקת, הרבה פחות מתקרקמת (או מתכרכמת). אני עוצרת, ומאפשרת לעצמי להתרפק על תחושת המציאה, למרות שבפועל עוד לא מצאתי. 

הרי מה שמשנה באמת זה לא המעטה החיצוני, הקליפה המלוכלכת - אלא מה שבפנים מכילה אני בתוכי ​

מה אכפת לו לעולם המקרקר - שאכריז שמצאתי כבר? הרי גם ככה מי שיכול לשמוע את הייחודיות של הקרקור שלי בתוכו הוא אך ורק הקדוש ברוך הוא. מי שיכול לגרום לקרקור להישמע קצת אחר באוזני איזה גבר (תרנגול) שיהיה בעלי - זה רק הקדוש ברוך הוא. אז מה אכפת לביצים המלוכלכות להצטרף לאלו הנקיות, אם גם ככה מישהו בסוף יקנה אותן?

הרי מה שמשנה באמת זה לא המעטה החיצוני, הקליפה המלוכלכת - אלא מה שבפנים מכילה אני בתוכי. 

אז בא-לול הזה, אני בוחרת לצאת מהכלוב של הלול, ולהכריז שמצאתי את ה'אני'. להכריז שנמצאתי כבר, שהקרקור שלי כבר נשמע באוזני הגבר, ושיד כבר נשלחה לשלוף אותי מתוך הכלוב ולהעביר אותי מכאן - למקום שהוא אחר. למקום שהוא בית. לצד הגבר שלי. 

כי מה זה משנה בכלל אם הוא תכנן להישאר בכלוב שלו לבד, סוליקו, באין מפריע? כשמגיע זמן הישועה, אף אחד לא שואל אותו אם יש או אין מקום בכלוב. 

ככה זה בלולים, תאמינו לי... 

כשמגיע הזמן, כשנשמע הקרקור (של התפילה, אלא מה?) - הישועה מגיעה, ושניכם מוצאים את עצמכם פתאום ביחד. צפופים צפופים בכלוב שלכם, במחויבות שלכם, בהבטחה שלכם... שותים מאותה שוקת אדומה וקטנה, אוכלים מאותו פס מתכת וקופצים עם המקור שלכם על אותה ביצה טרייה שזה עתה 'ניגרה' אליכם מלמעלה. 

אז די עם אלולים, די עם חיפושים. אני את שלי - מצאתי כבר.

ואתם?

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il