במחשבה תחילה לפרשת כי תבוא: הגאון הירושלמי מתמוגג מגבינה צפתית

"בברכה ראשונה מכובד", הכריז בפאתוס מחלק הכיבודים בחופה, "הגאון הצדיק הקדוש, רבי פלוני".

היהודי שנתכבד בברכה פילס את דרכו אל החופה, ומחלק הכיבודים הכריז שוב את שמו ותואריו בתוספת "הכהן".

משיכה עזה בשרוולו גילתה לו שהמתכבד זועם: "אינני כהן".

"מעניין",  המהם המכריז. "כשאמרתי 'הגאון הצדיק הקדוש' – שתקת. ב'כהן' נזכרת שאתה לא"...

***

איזו התרגשות!

החקלאי מגיע מן השדה ובידו ביכורי תבואתו. הוא חרש את שדהו בעמל רב, סיקל אותה מאבנים ומכשולים, זרע בה זרעים ודאג להפוך שוב את האדמה. השקה וטיפח, ניכש ועדר, בדק את שלום העצים ועקב אחרי גדילתם. יותר מכל יושבי תבל הוא ציפה לגשם, התפלל שירד בעתו, בכמויות שוות.

התחנן בתפילותיו לא רק על הגשם, כי אם גם על מזג האוויר, שלא יהיה חם מדי, שלא יהיה קר מדי. ייחל בכל ליבו שמזיקים ומעופפים לא יגיעו לשדהו, שתולעים לא ישימו בפיהן הקטן את כל יגיעתו לתוהו.

עכשיו, השבח לבורא כל עולמים, הוא מגיע להגיד תודה! הוא ניצב בבית המקדש ובידו מביכורי התבואה, ה"ראשית". הוא מקדיש מהטוב והיפה כפי שנצטווה ומוכן להודות.

יש וידוי מיוחד שהוא צריך לומר: וידוי ביכורים. אבל רגע לפני שהתורה מכתיבה את הנוסח המדויק, היא מדגישה: "וענית ואמרת לפני השם אלוקיך". מבאר רש"י את כפל הלשון "וענית ואמרת" שהמילה "וענית" היא לשון "הרמת קול".

יש להבין: החקלאי רוצה להודות, רוצה להכיר טובה. למה צריך לצעוק? מדוע דווקא בקול רם?

יום אחד הזדמן לבית רבי בן ציון אבא שאול, בעל ה"אור לציון", תלמידו החביב משנים עברו שהתגורר באותה עת בצפת. רבי בן ציון האיר לו פנים וכחלק ממצוות הכנסת אורחים דיבר עם התלמיד ארוכות. הוא שוחח על הגבינות המופלאות שמכינים בצפת, ערבות הן לחֵך ומיוחדות מאוד.

כיצד מתפעל גאון עולם מגבינות? הוא החל מהחליבה, עמד על הבעיה שקיימת בחליבת גוי בשבת, אחר כך דיבר על העמדת החלב בקיבת הבהמה – כך היא הדרך להעמיד את החלב ולהביאו לידי גיבון – הקיבה הלא בשרית היא והגבינה חלבית. נידון הלכתי שלם שהרב פלפל בו ארוכות עם התלמיד.

בסיום הדברים הפטיר באוזני התלמיד שהרבנית הייתה שמחה לו היו מביאים לה לטעום מהגבינות הצפתיות.

בפעם הבאה שהגיע התלמיד לירושלים, הצטייד כהלכה: קנה מספר סוגי גבינות, הזדרז איתן לבית ה"אור לציון" וזכה לגרום קורת רוח לרבו. עתה הרבנית תשמח מאוד ואין שמחה גדולה מזו.

קרא רבי בן ציון לרבנית בפנים קורנות וסיפר לה שהביאו במיוחד גבינות מצפת. הרבנית הגישה סכין חלבית ורבי בן ציון חתך עבורה מן הגבינות. התלמיד הנבוך ביקש לצאת, ורבי בן ציון זורח מאושר וקורא לו: "טרחת רבות עבורנו. בוא, תטעם!". הזמין אותו לשבת לצידו וחתך עבור שניהם מן הגבינה, כשעל כל חתיכה שהכניס לפיו, התמוגג, "זה כל כך מזכיר את טעם הילדות של החלבן בשכונה".

לימים סיפר התלמיד בהתפעלות: "יודע אני כמה רחוק הרב מהנאות העולם הזה. אלא שביקש להכיר לי טובה על הטרחה למען הרבנית, לכן חתך גם עבורי ודאג לאכול גם הוא ולשבח בפה מלא". כך אומרים תודה.

יסוד נפלא מובא בשם ה"שפת אמת" כדי לבאר את השאלה שבה פתחנו: מדוע החקלאי מביא הביכורים נדרש להודות דווקא בקול רם.

אין ספק שהחקלאי רוצה להביע תודה למי שהכל שלו שבזכותו הכל. הוא מביא את הביכורים בדיוק בשביל זה, להראות שאת ה"ראשית" הוא מביא למי שנתן לו הכל.

רק מזכירים לו נקודה קטנה: כשהיית בשדה בשלבי טרום זריעה, התפללת מקירות ליבך, התחננת על נפשך ועמלך שלא ירד לטמיון, כל מהותך הייתה תחינה אחת גדולה שלא תיגע לריק. עכשיו, כאשר אתה רוצה להודות, זה צריך להיות בדיוק כמו שביקשת – באותו טון, באותה צורה, מכל הלב ובקול רם.

***

כולנו משתדלים להכיר טובה, להודות על מה שקיבלנו מהזולת וכמובן מבורא כל עולמים.

חשוב שנזכור לא לצעוק רק כשכואב, או רק כשמכריזים לנו משמים "כיבוד" שלדעתנו אינו נכון. יש "לצעוק" מכל הלב גם את התודה. גם כאשר הצרה חלפה והישועה נמצאת – התודה צריכה להיאמר בקול רם. מכל הלב.