הסוד של אבא ואמא, ולמה זה קשור לשידוך שלי?

זה היה אחר צהריים קיצי חם באופן מיוחד. משהו לא רגיל קרה. לא ידעתי מה, לא שאלתי. עמדתי שם, נכונה לכל קריאה שלהם, אך הם כאילו שכחו ממני. ראיתי את העננה על פניהם. משהו הדאיג אותם. נטושה. זה מה שהרגשתי. צפיתי בהם כמו בסרט שמתרחש מול עיני. מה קורה כאן? מה הסיפור? למה הם לא רואים אותי? ו... למה אינני מעזה לפנות ולבקש מהם הסבר?

הייתי בת 15, בכורה לשמונה ילדים, הזרוע הארוכה של אמא, יד ימינה, העוגן המשפחתי, מבוגרת לגילי. סמכו עלי. הן ההורים והן הילדים שבבית. ולהבדיל, האם הייתי גם המשרתת של כולם? תמיד הייתי שם. גם היום כשאני בשידוכים, אני שם. מעולם לא הלכתי משם. האם זו נאמנות בלתי מתפשרת? או לקיחת אחריות מוגזמת?

יש לי חברות בלי סוף. בלימודים אני 100. הכל נפלא ונהדר. אז למה המועקה הזו בכל פעם שאני מורידה בחור?

אתמול אמרה לי אמא: "הקשיבי, אם ללכת על זה (כלומר: להמשיך עם הבחור ולהתארס אתו), תחליטי את. אלו החיים שלך". הרגשתי בודדה. למה שלי ולא של אמא? מה פתאום יש לי חיים משלי? אני הרי חלק בלתי נפרד מהבית. למה בכל דבר החיים הם "שלנו", ובזה "שלי"? מתי אני של כולם ומתי של עצמי? איך אפשר להיות עצמי? עצמי לא רגיל להיות עם עצמו. עצמי וכולנו חד הם. בלתי ניתנים להפרדה.

באותה עת הרגשתי זאת בצורה חדה מאד. אבא ואמא לקחו מונית, נתנו לי את האחריות בסוג של איתות בעיניים, ונסעו. לאן? תארתי לעצמי שלבית חולים. לאן בן אדם לוקח מונית בבהילות כזו? אך לא אמרו דבר.

נתתי ארוחת ערב, השכבתי את כולם כרגיל, ו... פניתי לחדר שלהם. חיפשתי משהו. אולי מסמך או מוצג שיסביר לי מה קרה כאן. שעה ארוכה ישבתי שם, על הכיסא המשרדי, וחיטטתי בזהירות בין הדברים. לא מצאתי הרבה, אך בתיק של אמא היה משהו... מכתב מהרופא בקשר למצב של אבא. המצב של אבא? לא ידעתי שיש לאבא "מצב" כלשהו. שם החולה היה אבא והרופא כתב שם איזו שהיא המלצה רפואית בהקשר למחלה כלשהי שלא הצלחתי לפענח. האם זו הסיבה לנסיעה החפוזה שלהם? האם אבא חולה מאד והם לא מתכוונים לשתף אותי? האם קרה משהו ואבא ימות? ומהיום והלאה אהיה ה"אמא כאן", כי אבא לא יהיה, ואמא תהיה עסוקה באבל במקום בנו? וממי היא תבקש עזרה? ממני. ברור! הזוי קצת. אני זוכרת את עצמי יושבת שם ובוכה תמרורים על המסכנות שלי ושל כולנו אם יקרה משהו לאבא. ישבתי עם עצמי בשקט, כאילו נשארתי לבד בעולם. אני והחרדות. לא היה מי שיפיג אותן או יתן מידע כלשהו.

תוך כדי חלומות בהקיץ וערבובים בין הווה לעתיד ננערתי בבהלה. הן הם עלולים כל רגע לחזור! קפצתי, בשתי דקות נכנסתי למיטה ושכבתי בשקט, כשבראשי מהדהדת החלטה חפוזה, לא אתן להם להרגיש שאני יודעת. אתנהג כרגיל. נרדמתי.

אבן גדולה עמדה על ראשי. ניסיתי לגלגל אותה ממני אך היא נצמדה אלי. סובבתי את הראש לכאן ולכאן, האבן נשארה והכבידה. פתאום זזתי לא טוב והיא נפלה, הרמתי את הראש והרגשתי נקע בצוואר. הדלת נפתחה. הם נכנסו על קצה אצבעות.

אמא: את לא ישנה?

אני: חלמתי חלום רע (ואני יודעת שמשהו קרה עם אבא).

אמא: הרדמי, מחר תרגישי יותר טוב.

אני: הצוואר קצת כואב לי.

אמא: בבוקר נראה. לילה טוב.

הפעם באמת נרדמתי. בלילות רבים בהמשך סבלתי מנדודי שינה. לא סיפרתי לאף אחד מה מדאיג אותי. פשוט שכבתי בעיניים פקוחות, לילה אחרי לילה אחרי לילה. מה יש לאבא? הוא נראה רע. למה לא מיידעים אותי?

עברו שנתיים, המצב שלו הוטב, ראו עליו. שמחתי, אך כבר לא יכולתי להירגע.

היום, כל בחור שאני פוגשת אני מורידה. אינני יכולה להסביר. איך אוכל להתחתן ולצאת מהבית? מי ישמור על אמא? היתכן שמחוץ לבית אין לי קיום, ובפנים, בתוכו, הקיום הוא של אמא? ואיפה אני? איפה המקום שלי כבן אדם נפרד לעצמו? מה ההגדרה שלי? העוזרת? הדואגת? המשרתת? שימו לב שכל המילים האלו נותנות משהו לאחרים. עוזרת "להם" דואגת "להם" משרתת "אותם"... איפה המקום שאני נותנת משהו לעצמי?

למה באמת לא העליתי כל השנים האלו את עניין הסוד? ומי אומר שיש קשר ישיר בינו ובין השידוכים שלי?

כרגע אני מסובכת בניגוד עניינים. איך אמא תתמודד אם אבא לא יהיה כאן? שוב אני עם המחשבות המדאיגות של "אבא לא יהיה כאן", שוב החרדות העלומות שתופסות אותי בגרון. למה אבא לא יהיה כאן? מה זה שעולה לי כל פעם כשאני חושבת על השידוך שלי. האם אמא ממלאת את מחשבותי ואבא מופיע בהן רק כמישהו שמדאיג את אמא?

אין לי ספק שהסוד יצר סוג של טראומה. הסתרה יוצרת נפרדות. וכמשקל נגד אינני מצליחה להשתחרר מהתלות באמא. גם תוכן הסוד תרם לזה. התמודדתי לבדי. בקלי קלות אפשר היה אז להרגיע אותי. בסך הכל ליידע אותי בשפה רגועה. זה הכל. ככל שאני מעמיקה לחשוב ומתקשה לצאת מהמקום הזה, הגעתי למסקנה שהיום, בגיל 22, אני בוגרת מספיק בשביל לפתוח את העניין ללא חשש. שבוע שלם אני עושה חזרות ובולעת שוב ושוב את הרוק. קשה לי כל כך... לפני יומיים, כשהילדים לא היו בשטח, ושוב שידוך נוסף ירד, פניתי לנצל את ההזדמנות. שוחחנו על השידוך, חיכיתי להפוגה קלה כדי לפתוח נושא.

אני: יש לי שאלה אליך, אמא...

אמא (בתימהון): מה קרה?

אני: את זוכרת שיצאתם פעם, לפני כ-7 שנים בבהילות מהבית? מה קרה אז עם אבא? מה זה היה?

אמא: מה היה לאבא?

אני: אמ... אולי הוא היה חולה, או מה?

אמא: אבא היה חולה? מה זה עלה על דעתך?

אני: אמא! מזמן עברתי את גיל 15. אני חייבת לדעת מה זה היה.

אמא: אינני יכולה לתת לך מידע שלא ידוע לי.

אני: אבל היה משהו. באותו ערב יצאתם בבהילות וראו עליכם שמשהו קרה.

אמא: עייפתי מדי. מים רבים זרמו מאז, מאין שאזכור? את מעלה בדעתך שלא היינו מיידעים את הבת הבכורה שלנו? נגמר. הרגעי ודי!

אתם יכולים להבין שאני מתגלגלת בתוך הבלגן הזה כבר 7 שנים, ואמא? לא זוכרת? לא מעוניינת לזכור? אולי באמת לא היה כלום? קשה לי להאמין. ברור שמשהו כן התרחש אז. אך איך אוכל להניע אותה לספר? ואיך אוכל לגלות לה שראיתי בעיני מכתב של הרופא?

לשאול את אבא? לא יעלה על דעתי. למה? לא יודעת. שוב אני מסתובבת סביב עצמי. האם בגלל הקשר הרופף עם אבא, קשה לי לעשות את הבחירה שלי בבחור? אינני יכולה להביא את עצמי לחיזוק הקשר אתו, לא יודעת למה, וגם לא לממש שידוך. האם יש קשר בין הדברים? אולי אין?

אני מסובכת כהוגן. איך מתירים את הפלונטר? תמונת מצב כרגע היא פשוטה. האם אני תלויה מדי באמא? והאם אין סיכוי לקשר עם אבא? והסוד הגדול שמטריד את מחשבותי, האם כולו פייק (דמיוני)? ובראש שלי בלבד? שמתם לב איך סוד אחד, אמיתי או דמיוני, הורס לבן אדם כל כך הרבה? ומה עם השורה התחתונה של מה שקורה אתי? ומעל הכל הקשיבו, הכרתם פעם מישהי בגילי שמרגישה בדידות כה גדולה? אני פונה אליכם אישית. שתפו אותי. הבו גלידה של עצות שמרגיעות את הנשמה. איך מתקדמים מכאן? איך בחורה כמוני מצליחה לצאת מנקודה זו, קשה ככל שתהיה, ולהגיע לשידוך מספק? וכדי שתראו שעצותיכם חשובות, אשתדל להגיב לכל עצה.

בהוקרה. חגית. הכינוי שלי "חגיגה".

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים, בנות הורים זוגות אישי קבוצתי והרצאות hgoldberg10@gmail.com