היום זכיתי ללוות את בני בכורי לכיתה א’ בתלמוד תורה

הרבה שואלים אותי מה גרם לי לחזור בתשובה. אני מנסה לדלות מזיכרוני נקודה מסוימת, אבל אין אחת כזאת. אלה הרבה נקודות שהתחברו לקו אחד ישר, שברוך השם אני זוכה כל יום מחדש ללכת בדרכו.

יש לי זיכרון אחד על השבת הראשונה שרציתי לשמור. לא היתה לי פלטה, לא מיחם וגם לא אוכל מוכן (כי היינו אמורים להתארח). היו הרבה מניעות שכביכול היו אמורות לייאש, אך מאיזושהי סיבה היתה בי אש, שעדיין לא ידעתי למה ומאיפה הגיעה. אחרי כמה טלפונים הצלחתי לשאול מיחם ופלטה לשבת, והכל בשישי בצהריים. לא יודעת אפילו אם אכלתי אוכל כשר באותה שבת, אבל בערה בי תשוקה גדולה שלא ידעתי לתת לה שם.

משם הקשבתי לשיעורים ביוטיוב, בכיתי בכל שיעור. התחלתי לראות את השם בכל מקום ובכל דבר שקורה לי, ועם כל מצווה שלקחתי על עצמי, הרגשתי בחוש יותר ויותר את קרבת השם. אני זוכרת במיוחד את הנסיעה שבה התקשרתי לנציגת ארגון "ערכים" באזורי ומי שהיא היום הרבנית שלי. לא יודעת למה, לא הכרתי אותה אפילו, ואמרתי לה "שוש, אני רוצה לחזור בתשובה ולא יודעת איך". עכשיו אני מבינה שהשם כיוון אותי לשליחות הכי טובות שיש. שלוש שנים ששוש מלווה אותי, נפגשת איתי באופן אישי, מלמדת אותי איך להתמודד עם העולם סביבי, איך לא לרוץ בתשובה, איך לקיים מצוות ואילו מצוות מתאים לקחת על עצמי בשלבי התשובה. היא לקחה אותי לחנויות, ענתה לאס-אמ-אסים שלי בכל שעות היממה ולימדה אותי איך לחנך את ילדיי ללכת בדרך המלך באהבה ולא בלחץ. שוש תמיד שם לעודד אותי ולהגיד מילה טובה, וגם להזהיר אותי כשאני קצת מגזימה.

למה אני פתאום משתפכת פה? כי היום זכיתי ללוות את בני בכורי לכיתה א' בתלמוד תורה. כל הדרך, במשך 20 דקות, לא הפסקתי לבכות כמו ילדה קטנה. אני חושבת על הזכות העצומה הזאת, לא רק להכניס את ילדי לתלמוד תורה, אלא על כך ששלוש שנים אחרי תחילת התשובה, אני עדיין מתרגשת מכל "שמע ישראל" שהבן שלי אומר, בוכה מהתרגשות בכל פעם שאני הולכת למקווה, מתחילה הכנות לשבת כבר מיום שני, מתרגשת מכל שיעור תורה שאני שומעת והכי מתרגשת מהשיעור של ימי שני. היריעה קצרה מכדי לתאר את כל הטובות שהשם עושה איתי כל יום, גם ובמיוחד בכך שבעלי ואני בדרגות שונות ברוחניות. בלי המצב הזה, יכול להיות שהייתי מתעצלת לעבוד את עבודת המידות. היום ספציפית עבר עלי יום מאוד לא פשוט, עם ניסיון אחר ניסיון. במיוחד אחרי חודש שאני עוברת משברים, מאז חזרתי מאומן. למרות הייסורים ידעתי בליבי, שאם אני אצליח לעמוד בזה, ולהבין שמפה אני גודלת, אני אזכה במתנה גדולה. ואכן זכיתי. היום בתפילת מנחה זכיתי להשתחוות למלך מלכי המלכים, אחרי חודש שאני לא מצליחה להתכופף בגלל כאבי גב. זכיתי להוציא מפי דברי אמונה והתחזקות, למרות ובגלל הייסורים. וב"ה, זכיתי ללוות את בני לתלמוד תורה.

הדמעות, הן עדיין יורדות. דמעות של תודה, דמעות של אהבה אדירה לאבא שבשמים שזיכני להיות יהודיה וללכת בדרכו.