מתלונן כל היום: איך נתמודד בצורה טובה יותר עם שינויים?

כששמעון פגש את שאול ידידו משכבר הימים, הוא הבליע אנחה וניסה לגייס מתוכו את כל הסבלנות שקיימת בו. השיחה עם שאול טעונה בדרך כלל, כך זכר, אף על פי שהוא דווקא לא היה מתלונן סדרתי בעברו. בעודו תמה איך ומדוע התחולל השינוי בחברו הטוב, החל שאול בסדרת הטענות המוכרת. על האנשים בשכונה החדשה אליה עבר, שאינם מאירים לו פנים כפי שהורגל בעירו הקודמת; על המדרגות הרבות והמייגעות המובילות לביתו; על הקושי להתמודד עם הצוותים החינוכיים במוסדות הלימוד של ילדיו, ובעיקר על היעדר קופת חולים באזור, ועל כך שעליו להתנייד באוטובוסים זמן רב כדי לקבל שירות רפואי מינימלי.

שמעון כבר הכיר את הכל. בכל פעם הדוגמאות היו משתנות, אך העיקרון היה זהה. מה זה משנה אם הפעם שאול מותח ביקורת על המנהל בתלמוד התורה של בנו, או שהוא מזלזל בהצעת המורה של ביתו הדורשת תגבור לימודי עבור הילדה? אין גם הבדל רב בין הסיפור של היום, על הנסיעה הארוכה עם התינוק שעלה לו החום, לבין הסיפור של שבוע שעבר, על דלקת הגרון שתקפה את שאול עצמו, והריצה אותו לחלקו השני של האזור. ושמעון – כבר מרגיש שבע. הוא בולע במאמץ את ההערה הצינית העומדת על לשונו, ופתאום השאלה העמוקה יותר מכה בתוכו: למה? למה שאול עצמו, אדם חכם ונבון, אינו מבין שהוא ממרר לעצמו את החיים בתלונות הרבות שלו?

כחבר נאמן, הוא הבין שעליו לשתף את שאול בתמיהה, למרות אי הנעימות לעשות זאת. "שאול, אתה שם לב מה נושאי השיחה שלנו לאחרונה?".

שאול לא הבין על מה הוא מדבר, או שלא היה לו נעים להודות בכך שהבין. צלצול הטלפון שבקע מכיסו של שמעון הציל אותם מהמבוכה, והשניים נפרדו לשלום, מלאי הרהורים.

מה שעומד מאחורי ההתנהגות של שאול נראה כקושי פשוט להתרגל לשינויים. אדם שעובר דירה נדרש להתנהל אחרת ממה שהורגל. לעיתים הדבר קל יותר ולעיתים קשה יותר, הן מבחינה טכנית של מילוי צרכי המשפחה, והן מבחינה רגשית, כשלא פעם נדרשים כוחות נפש כדי להתמודד עם החיים החדשים. לא את כל הקשיים אפשר לצפות מראש, וטבעי מאוד לחוש תסכול, אכזבה או חוסר אונים לנוכח הדרישות החדשות.

אך לא רק הקושי להסתגל לשינויים מפריע לו: פעמים רבות אנשים שחווים שינוי מכל סוג שהוא, "תופסים חזק" את החיים הקודמים ומתעקשים להמשיך לחיות אותם, על אף שהם כבר אינם. הם נצמדים להרגלים הקודמים, מתאמצים להמשיך לחשוב באותם דפוסי חשיבה שליוו אותם בעבר ועושים הכל כדי לשמר את העבר וחלילה לא לשכוח אותו. הם לא יאפשרו לטבע האנושי של "רחוק מן העין, רחוק מן הלב" להרחיק מהם את היקר והאהוב עליהם.

הם עובדים קשה, אך התוצאה מתסכלת מאד. לא רק שהעבר אינו חוזר בגלל הניסיונות לשחזר אותו, גם ההתמודדות עם ההווה והתכניות לעתיד סופגות מכה קשה. רגשות התסכול והאכזבה גוברים ומשתלטים על החיים יותר ויותר, ואותו אדם – גם אם אינו בעל הסתכלות שלילית מטבעו, הופך להיות ביקורתי, מריר ומלא תלונות כרימון.

איך יוצאים מזה?

הצעד הראשון הוא, כמובן, המודעות לבעיה. כשאדם מזהה שכל הקשיים שהוא נתקל בהם עם השינוי שחל בחייו אינם גדולים כל כך מטבעם, כפי שהוא חש, ואולי אפילו שגרתיים – הוא כבר נמצא במקום אחר: ידיעת הבעיה היא חצי פתרונה.

אך לא די בזאת. מתוך הסתכלות נבונה על העבר, מבינים ש"העבר – אין". אכן, קשה מאוד להשלים עם אובדן של אדם קרוב ויקר, וקשה להאמין בכך שהוא איננו אתנו עוד. לעיתים זה בדיוק מה שקורה לאדם שחווה שינוי משמעותי בחייו: היציאה מאזור הנוחות שלו, הוויתור על היתרונות שליוו את הרגלי חייו הקודמים ותחושות הנוסטלגיה הטבעיות, המשכיחות את הקשיים ומעצימות את הרגעים הטובים – מקשים עליו להאמין שמה שהיה איננו עוד. אולי זה נשמע מוקצן, אך ודאי שיש בכך פן מסוים של אובדן ושל אבל.

ואם כך, אפשר להבין את המאמצים הרבים להכחיש את השינוי המתרחש, שלכאורה מוחק את העבר. אפשר להבין מדוע אדם נאחז חזק בזיכרונות העבר ובהרגלים שליוו אותו: הוא חש שרק כך הוא ישמר את העבר. אם הוא יהיה כן מספיק עם עצמו, הוא יוכל להכיר בכך, ויבין שאין טעם במאמציו אלו. אי אפשר לשמר את העבר באמצעות אחיזה בכוח במה שהיה ואיננו עוד. התוצאה היא רק הוספת קשיים להווה, שאינה תורמת מאומה לחייו ולהרגשתו הטובה.

עם כל הקושי, יש להחזיר את העבר למקום הנכון עבורו: הזיכרון. מתנת הזיכרון מאפשרת לנו להתרפק על העבר שהיה ואיננו, ולחוות במידת מה מעין דוגמית שלו. ברור שאיננו מוחקים את העבר או מבטלים אותו – אי אפשר למחוק משהו שהתרחש! אך בכך שאנו מפנימים את מקומו הנכון של העבר, ואיננו מאפשרים לו ולכל מה שכרוך בו לחרוג מהמסגרת המתאימה לו, אנו מפנים מקום בלבנו, במוחנו ובחיינו להתמודדות מחודשת ונכונה עם אתגרי ההווה.

כשנשכיל לעשות זאת וננצל את ההווה כראוי, ניצור עבר משובח עבור העתיד.

גולדי גרוס היא פסיכותרפיסטית בירושלים.