אבא, רק אתה יודע שזה כן הזיווג שלי

אבא, אני רוצה לעמוד מולך, להאמין שאתה אבא טוב. אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי. ככה סתם, אבא טוב.
אני מוצאת את עצמי כבר עייפה מלחכות לו שיבוא... עייפה מכדי להתעורר, מכדי לנסות להציל את המצב.
אבא, תראה, נהייתי הצל של האדם שהייתי צריכה להיות. יושבת בכל לילה בערסל, קוראת תיקון הכללי בלי נשמה, מנסה לגמגם לך כמה מילים, לספר לך קצת מה עובר עלי בפנים... קצת על האבן שיושבת לי בגוף ושמה "לב". לא מצליח לי, אבא. לא מצליח לי לקום, ועוד מעט ראש השנה. שום דבר לא מטלטל אותי, ואפילו תקיעות שופר לא שמעתי. אני מרגישה כאילו מקיפה אותי בועה כזאת, שלא רואים אותה, והיא מונעת ממני לחיות באמת. אני חיה רק בתוכה, היא לא נותנת לחיים לעבור דרכי גם כן.

אני רוצה להתפלל לקדוש ברוך הוא באמת, להרגיש שאני מתפללת, להקשיב למילים, להרגיש שאני מדברת עם השם, ואני לא מסוגלת! תסביר לי בבקשה, אבא יקר ואהוב, ונעלם, למה אני לא מסוגלת לדבר הפשוט הזה? לדבר איתך? זה לא שיש לי עם מי לדבר. זה לא שמישהו בעולם הזה באמת מבין מה עובר עלי. אף אחד לא יודע שאני מחכה. כבר עבר הרבה זמן, הם חושבים שהמשכתי הלאה. הם חושבים שלב זה משחק, ששורש נשמה זה משהו שאפשר לעקור ולשתול במקום אחר. הם חושבים , אולי, שאיבדתי תקווה.

אבל אני לא המשכתי הלאה. הלב שלי נעצר, וזהו. ואתה, הקדוש ברוך הוא, רק אתה מבין את ההרגשה הזאת. שמצאתי את האבדה שלי. שמצאתי את מה שחיפשתי. מבט אחד, ופתאום הכל ברור – זה הוא. איפה היית עד עכשיו? תגיד לי, ה' יתברך, זה לא כואב? לדעת שזה יכול היה להיגמר בזה? במקום זה בחרת לשים אותי על ממתינה. עד שמצאתי את שאהבה נפשי... הוא נעלם. כולם אומרים לי "משמיים, זה לא הזיווג שלך". ואני יודעת שזה אכן משמיים, אבל זה כן הזיווג שלי. וגם אתה יודע, אבא, שזה הזיווג שלי, רק שלי, מששת ימי בראשית, ראשית עולם.

זה סבל מתמשך... לחכות עוד יום ועוד יום, ואת אפילו לא יודעת מה את רוצה שיקרה. פתאום. ובינתיים את צריכה להמשיך את מה שנקרא "חיים" – להתאפר ולחייך ולצאת לעוד פגישה, כדי שחס ושלום לא "תדחי את הזיווג שלך".

תגיד לי אתה, אבא, כי אני כבר נהייתי משוגעת כזאת, קצת. לא יודעת איך מתפללים, לא יודעת איך קמים. בקושי לבכות מצליחה. תגיד לי אתה מה לעשות, אני לא מוכנה לוותר, אבל ההמתנה הזאת גומרת לי על הלב והשכל לאט אבל בטוח. כל כך רציתי להתעלות לפני ראש השנה. להוסיף עוד תפילה ביום, עוד תהילים. שמירת הלשון, כיבוד הורים. רציתי לקבל שבת לפני הזמן. להרגיש קצת את הקדוש ברוך הוא. בינתיים אני מרגישה רק כלום, ואין לי מילה אחרת לתאר את זה. כלום, ושום דבר. תהום אל תהום קורא – כל משברך וגליך עלי עברו.

אז קח נא, אבא, את הרצון הרמוס שלי, הרצון הכן הזה שרציתי כל כך, ולא הצלחתי, אבא. קח את הרצון הזה ותנפח בו נשמה, כי שלי כבר ברחה ממני, כנראה, מזמן...
יונתי בחגווי הסלע, השמעיני את קולך... שירי לי שיר חדש חדש, שיאיר ליבי ואת מיתריו.