גם בתוך הטיפולים הקשים היא אמרה: "אני מקבלת הכל באהבה"

את אלינור אילה שמואלי מעולם לא פגשתי פנים מול פנים, לעומת זאת את קולה האופטימי שזור בחוטי אמונה ושמחת חיים קלטתי היטב. למעשה, בכל פעם שאני נזכרת בה הוא עדיין מהדהד באוזניי.

לפני כחצי שנה, קיבלתי פנייה מאשה צעירה, בת 34, אם לשלושה ילדים קטנים, חולת סרטן,  שמעוניינת להתנדב בארגון. באותה תקופה חיפשנו מתנדבות לצורך סינון הודעות באתר ההיכרויות 'שבע ברכות', ולכן ההצעה הגיעה בדיוק בזמן.

פתחנו בהתכתבויות במייל לגבי פרטים טכניים, כשבקשתה הייתה להתחיל את ההדרכה הטלפונית לאחר חופשת פסח. עבר לו חודש, ובמייל מתקבלת הודעה משמחת: "שלום מוריה, קבענו לדבר אחרי החג... אשמח שתצרי איתי קשר".

שמחתי מאוד על הזריזות והנכונות שלה להתחיל בהתנדבות, וקבענו הדרכה טלפונית.

אלינור איילה ז

"אשאר בבית החולים עד שאבריא"

הופתעתי. אלינור אילה נשמעה ההיפך הגמור ממה שדמיינתי. קול מאיר פנים ושמח נשמע מעבר לקו, וככל שהתארכה לה השיחה הבנתי איזו אישיות מיוחדת אני זוכה להכיר.

חלפו שבועיים. אלינור אילה התגלתה כמתנדבת מסורה מאוד. המשכנו להתכתב במייל לצורך שאלות והתלבטויות הנוגעות להתנדבות, כשלפתע נעצר הכל. שבוע רדף שבוע, ולא שמעתי ממנה דבר.

התחושות היו מבולבלות. מצד אחד כל כך רציתי לדעת מה שלומה, ומצד שני ההיעדרות שלה לא מבשרת טובות. לאחר התלבטויות רבות החלטתי לשלוח לה מייל, וכך השיב לי בעלה: "אילה מאושפזת מעל חודש בתל השומר והייתה שבוע בטיפול נמרץ... ברוך השם המצב עכשיו יותר טוב אך עדיין זקוקים לתפילות ולישועת השם..."

קשה לתאר את ההרגשה. אלינור אילה לא הייתה רק מתנדבת. היא הייתה חברה. נקשרתי אליה, לכוחות שלה, לאמונה היוקדת בה, לביטחון שהיה לה שהיא מקבלת רק טוב מהשם יתברך. כל כך רציתי לעזור, לשאול לתמוך, אז ישבתי והתפללתי.

יום למחרת, שישי בצהרים, התכתבנו בוואטצאפ. קולה כבר לא נשמע באוזניי אלא עבר דרך אותיות שלא ממש חושפות את המציאות העגומה בבית החולים. שאלתי אותה עד מתי היא תישאר בבית החולים, והיא ענתה תשובה שכל כך חיזקה אותי: "עד שאבריא".

לאחר שבוע וחצי אלינור אילה השיבה את נשמתה לבורא.

ההתכתבות של מוריה עם בעלה של אלינור אילה

מה מניע אדם, שימיו ספורים, להשקיע מזמנו הקצוב לאדם אחר?

בין כל המחשבות המתרוצצות ללא הרף, נזכרתי במשפט שנגע מאוד ללבי. כשבעלה סיפר על כך שאלינור אילה נמצאת בטיפול נמרץ, הוא כתב: "כאשר היא פנויה ויכולה, היא משתדלת להיכנס לאתר ולאשר הודעות, וזה ממש עושה לה טוב... ברוך השם". ובמייל אחר שנכתב לאחר השבעה, הוסיף כי בכל רגע אפשרי היא נכנסה לאתר שבע ברכות וזה שימח אותה שהיא יכולה לעזור לאחרים.

'איזה עומק יש במשפט הזה', חשבתי לעצמי, 'כמה תובנות אפשר ללמוד ממנו לימי שנותינו בעולם הזה, ואיך מנכסים את האמירה הזו לדרך חיים?'

לפני כן אולי כדאי לשאול - מה מניע אדם, שאינו במיטבו, לבקש להתנדב, לתרום מזמנו הקצוב, ולהוציא כוחות על פעילות למען האחר? הבחירה המרגשת שלה להקדיש זמן לזיכוי הרבים גם בתוך הקושי אינה מובנת מאליה. בדרך כלל הנטייה של האדם היא לשקוע בתוך המשבר, להתנתק ולאגור כוחות הלאה, ועם זאת אלינור איילה הסבירה לי באישיותה המיוחדת והחכמה עד כמה החיים יקרים, וצריך לנצל מהם כל רגע. להעריך כל פירור של מצוה, חסד, מילה טובה, הארת פנים ואמונה.

כשהיא כתבה לי "עד שאבריא" הנחתי שידעה כי ימיה ספורים. לימים בעלה סיפר כי הסתירו ממנה עובדה זו כדי לא לצער אותה. היא אומנם ידעה שמצבה קשה, אך סברה כי לאחר הטיפול הבא, הכל יהיה בסדר. בכל אופן, כך או כך, מבחינתי המסר עבר – הבריאות האמתית היא שם, בעולם הבא. לשם מעמיסים את מזוודת המצוות שליקטנו כמו פנינים לשרשרת שנלבש אחרי 120, לתקופה לא מוגבלת של נצח נצחים. שם נקבל שכר בהתאם לבחירות שלנו מול הקושי והניסיונות של העולם הזה, והיא בחרה לחיות. כל אישור שביצעה במסגרת ההתנדבות גרם לה אושר, והוסיף לה עוד כמה קילוגרמים של זכויות שנדבקו אליה באור יקרות.

עוד בעלה סיפר כי גם במצבים הקשים בתוך הטיפולים היא אמרה בפרוש שהיא מקבלת הכל באהבה מהשם וזהו רצונו, והייתה עם אמונה שלימה וביטחון מלא. אלינור הייתה תמיד בשמחה ותמיד עם חיוך על הפנים בכל מצב! כל אדם שבא לבקר ולחזק יצא מחוזק ולא האמין שהמצב כל כך קשה ומורכב.

ההיכרות עמה חידדה אצלי את הידיעה שהחיים זמניים, ומי יודע מתי יהיה יומנו האחרון? כל יום צריך להיראות בעיננו כיום אחרון, ומה ההבדל בין יום אחד באמצע החיים לבין היום האחרון של החיים?

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם, אל יתייאש מן הרחמים" – רחמים של מי? לעניות דעתי, של האדם על עצמו. לכולנו יש חרב חדה על הצוואר, כולנו יודעים שסוף האדם למות, השאלה היא איך אנחנו חיים את הידיעה הזו. האם אנחנו מבלים, מעבירים את הזמן בהבלים או מרחמים על עצמנו ולכן מייקרים כל רגע בחיים, להפוך אותו לנצח נצחים? ידוע כי כל דקה שעוברת לא חוזרת, אבל אם מטביעים עליה חותמת עם כיתוב של "חסד", "זיכוי הרבים", "לימוד תורה", כיבוד הורים", היא  משתדרגת ומקבלת מעמד של נצח.

ההתכתבות של מוריה עם בעלה של אלינור אילה

מה חשוב ומה טפל, על מה לוותר ועל מה להתעכב

מאז חלפו כשלושה חודשים. אלינור אילה נוסכת בי כוחות, משדרת עוצמה של ילדה קטנה שלא זזה מאביה, נותנת בו אמון אינסוף על הדרך שהוליך אותה, יד ביד, בלי להרפות. היא שלו והוא שלה. אין קושיות, אין התלבטויות, ורק אהבה עצומה שעוטפת אותה בכל הניסיונות.

אלינור אילה,

תודה על הזכות להכיר אותך. תודה על הנכונות להקדיש רגעים מחייך היקרים עבור הקמת בתים בישראל. שידרת לי בדרכך העדינה עד כמה יש להעריך כל מי שמביע רצון להתנדב, לתרום מזמנו למען שמחת האחר, לעיתים אף מדובר בנשים עמוסות, מטופלות בילדים, שבכל תוקף מבקשות ליטול חלק בארגון, ועל כך ראויות לשבח.

ספגתי ממך מה חשוב ומה טפל, על מה לוותר ועל מה להתעכב, בפרט עכשיו כשאנחנו לקראת שנה חדשה הרשמים שקיבלתי ממך רלוונטיים מאי פעם. הרצון להתנקות מהעבר ולפתוח דף חדש בעתיד חזק מאד בימים אלו, והלוואי שנדע לבצע את ההחלטה הנכונה בכל רגע נתון של ניסיון.

מעולם לא ראיתיך, אבל גם לא היה צורך. הנשמה שלך, זו ששידרה קבלת ניסיונות באהבה, שספוגה באמונה וביטחון שהכל לטובה, שביקשה את הרגעים להפוך אותם לנצח נצחים - היא שמנצנצת ומגיעה מסוף העולם ועד סופו, ומבקשת עלינו רחמים.

שנזכה לגאולה השלמה במהרה.

יהא טור זה לעילוי נשמתה הטהורה של אלינור אילה בת אביבה