גם אתה יכול להשתעבד לשלושה מיליון איש

שלום דודו,

אני אמא לשמונה, בת להורים בעלי תשובה, ואהבתי מאד את הטור שלך על "מדינת המאושרים".

אבל ניתוק מפייסבוק זה רק שלב א' בדרך לחרות. כי החרות האמתית היא לצאת לגמרי מכבלי ההתמכרות למכשירים הניידים האלו. האם ווטסאפ ממכר פחות?

ההתכתבות האינסופית, ההתקשקשות הבלתי נגמרת. יצרנו צורך, התמכרנו אליו, והיום – כאילו אי אפשר בלעדיו.

בחשבון טלפון שקבלתי נמצאו 5000 דקות של שימוש בטלפון, ואני אמא לשמונה. הי מאיפה הזמן? על חשבון מה? ואני עוד עם חבילה מוגבלת ואברכית של סה"כ שיחות חינם, מבין?

כל האמהות שתקועות בתוך המכשיר, והילד בתוך שלו. הי, חברים, מישהו כאן? יש עם מי לדבר?

צוקרברג, מה עשית לנו, הרסת את האנושות. אם תמיד העולם היה מבלבל ומלא בועות מדומיינות –שכללת אותן, וכולנו הולכים כצאן לטבח עם עיניים בתוך המסך. לאן???

נס שיש שבת. תודה, אלוקים, שאנחנו שומרים שבת. זו הוכחה שאפשר בלי במשך עשרים וארבע שעות. תחי השפיות.

כל כך רע לך בחיים האמיתיים?

אנחנו מה שנקרא בלשון העם "אברכיים", דוסים, סופר אולטרא דוסים. אין לנו מכשירים עם אפשרות צפייה. אין לנו בכלל אינטרנט. לצורך עבודתנו אנחנו משתמשים במייל בלבד, כן, הדבר העתיק הזה שנקרא דואר אלקטרוני. זוכר? פעם זה היה חידוש. היום, מי בכלל משתמש.

אני משמשת במכשיר כשר, ואני רוצה לומר לך שגם אליו מתמכרים בקלות, לזמינות. לווטסאפים קוליים. כן, יש חיה כזאת. אנחנו כל הזמן מחפשים רק לברוח, והמכשירים מאפשרים את זה הכי בקלות. בלי לזוז מהמקום אתה נמצא בכל מקום. אבל אתה לא באמת קיים.

כשאני רואה מישהו קבור כולו במכשיר שלו, זה בעצם אומר לי – כ"כ באסה לי בחיים כאן ועכשיו, אז אני בורח למסך. בטח שם יהיה נחמד יותר. זו משוואה פשוטה. אתה רודף אחרי האושר, נכון? לא מצאת אותו כאן ועכשיו, במציאות הקיימת, אז כנראה בדפדוף הבא תמצא אותו, אחרת למה אתה מדפדף, מסמס את עצמך לדעת? למה אתה בכלל לא כאן?

זה כבר הפך לדבר בסיסי. חוצה מגזרים, חוצה רמות. כולם "מאוחדים", כולם "בקשר" וכולם בודדים מאד. ונצרכים מאוד. כי איפה אפשר לקבל תגובה על כל מה שתרצה אם לא שם? ומה קל יותר מלסמן לייק ברפרוף אצבע? אבל זה אמיתי. טענה מולי אישה אחת: את יודעת כמה חסד אפשר לעשות? את יודעת כמה אנשים תורמים שם בכל מיני אופנים? נחמד. אבל מה עשיתם קודם?

לא תרמתם? לא היו לכם חברים? איך בכלל שרדנו בלי לעדכן את כולם על כל מה שיפה, מדהים ומגניב אצלנו?

בואו נודה על האמת: התמכרנו.

ווטסאפ או פייסבוק מספקת לאדם את הצורך החברתי הבסיסי ביותר. קיימות. אני קיים, ויש משמעות לקיום שלי. החברה מגיבה לי ומאשרת את הקיום הזה. אין אדם עלי אדמות שלא חי את הצורך הזה.

צוקרברג הוא לא רק מולטי מיליונר, אלא גם אסטרטג מתוחכם, שלקח את הצורך האנושי הבסיסי ביותר, ועל בסיסו בנה מערכת שמאפשרת, כביכול, את הצורך הזה בצורה קלה, פשוטה ונגישה. אתה נמצא. אתה בוחר את הנראות שלך. אתה אפילו לא צריך אוצר מילים גדול מדי – יש תמונות, יש אימוג'י. רק תהיה שם. תקבל תגובות תקבל "אהבה". תהיה "בקשר".

אז אם זה כל כך טוב, למה זה כל כך רע? קודם כל, זו רק בועה שמתפוגגת בזמן אמת. כל אחד יודע מניסיון.

לא נתייחס לעומס הנפשי והפיזי שיוצרת ההתמכרות, אלא נלך אל השורש. בואו נדבר על מה שכולנו באמת מחפשים.

הצורך הבסיסי הוא להיות קיים. להרגיש שאני שווה, שיש לי ייחודיות. במילים אחרות, או בצורה הפשוטה יותר, אני מקבל כבוד. ה"תקשורת" המודרנית יצרה "דת" חדשה. הדת האגואיסטית הזו שהשתלטה לנו על החיים, דת הסלפי. לא סתם יש "אושיות פייסבוק". אושיה זו מילה נרדפת לישות, שהיא סוג של אלוקים. באה פיסבוק ונתנה לכל אחד הזדמנות שווה להיות.

ההנצחה הזו של כל ביס, של כל פוזה, אני ועצמי עוד. אין בושה. אנחנו לא מדברים כאן על רק על האסון של אובדן הפרטיות ועל בזבוז הזמן, אלא על ההעצמה של אני ועצמי והסלפי שלי, ממקום נמוך מאד, נזקק מאד. כשאני מעלה פוסט ומתחיל לספור את הלייקים, אני בעצם בונה את ההערכה העצמית שלי על כבוד מאחרים. כשאני מתמכר לקשר הלא הגיוני התמידי דרך ווטסאפ, אני מתמכר לתגובות מהסביבה או לעדכונים שוטפים, או אפילו למשחק כלשהו בכל המקומות האלו. אני בורח. אני מסיח את הדעת מאיזה חור שחור שיש לי בחיים. כי אם הכל טוב ונפלא, אז למה אתה כל הזמן בדבר הבא? ואם הכל סבבה, אז למה אתה לא כאן אלא בתוך המכשיר הזה? איפה נמצאים החיים שלך – כאן ועכשיו, או בתוך המכשיר? 

להשתעבד לשלושה מיליון איש

עכשיו שימו לב: מי שצובר יותר לייקים, בעצם משתעבד ליותר אנשים. אם צברת שלושה מיליון צפיות, אז אתה עבד לשלושה מיליון איש.

ואם אתה רק רוצה להגיע לאלפי צפיות, אתה מסכן עוד יותר, כי עדין לא טעמת את טעם הנפילה המרה מפסגת החלום. אתה עדין רודף אחריו. כי אחרת למה אני שולח את הפוסט, או את התמונה, או את הסרטון המאלף, אם לא כדי להראות לכולם עד כמה אני מדהים ושווה ואלוף? והי, תנו כבוד. אני שווה את זה, עובדה.

אז מה, נחיה על אי בודד? נחזור לטלפון חוגה?

קודם כל, כולנו מדהימים וגדולים מהחיים מעצם היותינו נבראים. בלי קשר להישגים, תוצאות, רזומה, מצב אישי או זוגי. הידעתם למה אנחנו שווים? ככה. כי אנחנו בנים של מלך. לכל אחד יש הנקודה המיוחדת לו. אין כאן השוואה או שאלה מי חשוב ממי. כשאתה יודע שהערך שלך מוחלט בלי קשר לפעולות ולהישגים – אתה הרבה פחות תלוי. אתה מחובר למקור הכוח האמיתי.

טוב לו לאדם שלא נברא משנברא. ומשנברא – יעסוק בתשובה ובמעשים טובים. אלוקים רוצה שתהיה הכי אתה שאתה יכול. אבל תעשה את הדברים מתוך ידיעה ברורה: הקיימות שלך והערך שלך – הם מוחלטים ונצחיים, לא תלויים בביטויי הערכה או מכומתים בלייקים.

האנשים האמיתיים שואבים את תחושת החיים שלהם מעצם היותם קשורים לאלוקים. כמה שאתה מחובר יותר אל האמת – אתה נזקק פחות, מתמכר פחות.

ווטסאפ, פייסבוק או כל התמכרות חברתית אחרת הם רק תוצאות חיצוניות של אובדן ערך עצמי ושל רדיפת כבוד. רבי נחמן נותן כאן תמצית לחיים מלאי ערך וקשר אמיתי לבורא: "כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם". יש כאן מתמטיקה רוחנית פשוטה. אני שם את הכבוד של ה' לפני הכבוד שלי. כשיש התנגשות בין הרצונות שלי לרצונות שלו – הוא מקום ראשון. זה קונפליקט שקורה בכל רגע מחדש, ומעמת אותנו עם השאלה – את מי אתה משרת? של מי אתה? של דת הסלפי שאוספת לייקים וצוחקת עליך כל הדרך אל הבנק, או של מלך מלכי המלכים שנותן לך הוראות מדויקות לחיים הכי אמיתיים שיש? ממשיך רבי נחמן ואומר: "אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹקִים". את הכבוד והערך, את הקיימות הזו שכולנו מחפשים – נקבל בטוב, ברגע שנסכים להיות. לכבד את עצמינו מהסיבה היחידה והאמתית. בנים אתם לה' אלוקיכם. בנים למלך הכבוד.