אביגיל מזרחי בטור מרגש: "התפללתי וזה לא קרה"

שחר. קור של בוקר, רוח עדינה, תחושה של טוהר באוויר. אני פוסעת במהירות לבית הכנסת, רוצה להגיע בזמן, להספיק להתפלל היום את כל התפילה. לאורך השנה אני כמעט אף פעם לא מגיעה לכאן, בשבתות אני רוצה רק לישון עוד קצת, לנוח מטרדות השבוע. אבל עכשיו ראש השנה וזה אחרת, הלב פתוח לתפילה.

מגיל עשר אני זוכרת את אמא מעירה אותי בארבע וחצי לפנות בוקר, שאבוא לבית הכנסת. ואני יורדת מהר מהמיטה, מתרגשת לקראת היום המיוחד, גאה בעצמי על שהצלחתי לקום בשעת בוקר כל כך מוקדמת. הולכת לאור פנסי הרחוב, מגיעה ונדהמת לראות שבית הכנסת כבר מלא באנשים. ומתחילה תפילה ארוכה ויפה, עם הרבה פיוטים והרבה לב, ורצון חזק להיטהר, להתחדש, לזכות לכפרה.

ועכשיו אני שוב כאן, רק שעזרת הנשים ריקה. רוב הנשים באזור הן צעירות ומטופלות בקטנטנים. ואני, הקטנה שלי בת ארבע, ועד שהיא תקום, הבנות הגדולות יטפלו בה.

רוצה להתפלל, להרגיש שוב את העומק והיופי שבמילים, אבל זה חזק ממני, הכאב, הרצון... הדמעות מתחילות לרדת, כואבות כל כך, והלב נשבר… תן לי עוד, אבא. אני כל כך רוצה עוד, כל כך כל כך רוצה. נכון, יש לי חמישה ילדים בבית, וזה המון, וזה אוצר, ואני שמחה בהם כל כך. אבל עדיין, אני כל כך רוצה. תן לי עוד, אבא, בבקשה. הדמעות ממשיכות לרדת, מזל שאין כאן אף אחת. הן כולן ישנות אחרי לילה של התעוררויות והנקות, ורק אני כאן לבד...

"אני מודה ונותנת אמון מלא"

שנה עברה חיכיתי, ייחלתי, ואני עדיין ממתינה. כל כך הרבה דמעות הורדתי אז, כל כך רציתי, חלמתי, התחננתי… ואני עדיין ממתינה.

ועכשיו, מביטה לאחור, על כל השנה הזו שעברה. רואה את כל המתנות שה’ נתן לי. רואה איך התחלתי את השנה עם חולי קשה, והתקדמתי הרבה לקראת ריפוי מוחלט. רואה איך ה’ סידר אותי בעבודה שמתאימה לי בדיוק, כזו שגם אני לא חלמתי עליה. רואה איך שהבן שלי בן השמונה כבר לא זקוק לריטלין ולא לטיפול רגשי, כי הרב שלו בתלמוד תורה מכיל אותו בצורה מדהימה. איך שהילדים נעשו עצמאיים ומשוחררים יותר, ואיך שכל אחד מהם מסתדר בחברה. מודה לה’ על מדיח הכלים שקנינו השנה, ועל הארון החדש, והמיטה שקיבלנו לחדר הילדים. מרגישה בתוכי איזה תהליך נפשי מדהים שאני עברתי במהלך השנה הזו, וכמה צמחתי מאז. רואה איך יש דברים שלא הבנתי בזמן שהם קרו, אבל עכשיו אני מבינה עד כמה הם היו מדויקים וטובים ונכונים לנו.

ואני מביטה לשמיים, ואומרת: "תודה, תודה ה’ על כל הטוב שנתת לנו. תודה ה’ על שנה של צמיחה, של עשייה, של תובנות חדשות, של אהבה. תודה על שנה של חיבור עמוק יותר לאיש שלי, על שנה של עמל והשקעה בחינוך הילדים. תודה על שנתת לי את החיים במתנה, כל יום מחדש, תודה".

לפני כמה חודשים מיינתי את בגדי הילדים. מהמדפים העליונים של הארון הציצו אליי ארגזים שכבר העלו אבק – אפס עד שלוש, שלוש עד שש, שנה... התלבטתי אם לעביר אותם הלאה, החלטתי לחכות עדיין. מאמינה בו יתברך שהוא יוביל אותי לישועה שלי, שהיא תגיע. מאמינה, עם הטוב הזה שמלווה אותי כל הזמן, שגם הרע שנראה לעיניי הוא לטובה. מרגישה בתוכי חסרה וכואבת, לא מנסה להדחיק או לשלול רגשות. אבל יחד עם זאת – עדיין נותנת אמון במי שנמצא גבוה ממני, שיודע הכל, ומביא לי גם את הקשיים באהבה. הקשר בינינו הוא לא כספומט. לא מצפה למענה מידי, לא מצפה גם שתמיד יענו לי כן. מוכנה לדרך ארוכה, לשינויי עומק, נותנת אמון מוחלט בדרך שבה הוא יוביל אותי.

להאמין שהכל לטובה

במהלך תקופת החולי שעברתי יצא לי להתנסות בריפוי בעזרת הקשבה פנימה, הקשבה למה שיש לחולי לומר. נדהמתי לראות איך כל שיטות הריפוי בהן נגעתי דיברו על האמון בכך שהכל מכוון והכל לטובה. אני מגיעה למטפלת שאינה שומרת מצוות, והיא מתחילה לדבר איתי על כך שה’ רוצה את טובתי ושאאמין בתהליך שהוא מעביר אותי; אני קוראת ספר שכתבה מטפלת שאינה יהודייה, וגם היא כותבת את אותו הדבר. ומטפלת שלישית, שגם היא אינה שומרת מצוות, שאומרת שיש את רובד נשמה, שרואה את טובתנו הנצחית, גם אם זה נראה קשה וכואב כרגע. הריפוי מתרחש דרך האמונה הזו – שהחולי הוא לטובתנו, ובא לומר משהו, וההקשבה אליו מולידה תובנות חדשות לחיים, ויוצרת שינוי עמוק, שינוי שמוביל לרפואה.

אז השנה שוב אלך לבית הכנסת, ושוב בעלות השחר, לפני הנץ החמה. ואקח איתי גם את בנותיי שגדלו, כמו שאמא לקחה אותי אז. ויהיה קור של בוקר, ותחושה של טוהר באוויר. והדמעות ירדו, והלב יזעק, ומתוך השבר הזה, אתפלל לשנה טובה, שמחה, מאירה, אתפלל לילדים הנוספים שאני כל כך רוצה. אתפלל לטוב גדול שיבוא על כולם, לגאולה שלימה. ואמשיך להאמין שהכל לטובה.