כשאיה קרמרמן התביישה להודות שהיא חוזרת בתשובה

דמיינו את הסיטואציה הבאה. יום ראשון, י"א תשרי, לפני 12 שנים. אני בסוף היריון שני, שורדת בקושי את צום יום כיפור, עם בטן וילד פעיל בן שלוש.

ברוך ה' עברנו את החלק הקשה. עכשיו צריך להבין מאיפה משיגים סוכה. הטלפון מצלצל. "בוקר טוב, איה. זו x מפנאי פלוס. שמענו שביום כיפור הגעת לבית הכנסת עם כיסוי ראש. את חוזרת בתשובה?!". התקף לב קל. באותה שנייה אני נראית כמו חתול שקולט פנסי רכב שועטים לכיוונו. אחוזת אימה. ברור שהייתי בתהליך תשובה. אבל ממש לא הייתי מוכנה להודות בזה. כמעט גם לא בפני עצמי. "לא, אני פשוט כיבדתי את המקום", הצלחתי לענות בתשובה חסרת מיץ רכילותי. תודה, ה'. שנים אני תוהה מי הוא זה שראה אותי יוצאת מבית הכנסת בערב יום כיפור וחשב לעצמו שהוא חייב לצלצל לספר את זה לעיתון.

תרוצו חצי שנה קדימה. שישי בצהריים. הלחץ של שישי בצהריים. אני מפרפרת בבית במצב טורנדו כדי להצליח להכניס שבת. אני עוד לא מתורגלת, הכול חדש לי. פלטה, שעון שבת לאור. שעון שבת לפלטה. קיסם במקרר שלא יידלק האור. כל שבוע לקחנו על עצמנו עוד קצת לקראת השבת, כל שבוע הייתי צריכה להתכונן קצת יותר. לא פשוט, אבל מרגש ברמות שאני רק יכולה להתגעגע לזה. טלפון. על הקו כתבת שעשתה עליי כתבה כחלק ממסע יחסי ציבור לתוכנית טלוויזיה. "איה? אחרי שנפגשנו לריאיון חזרתי למערכת של העיתון ואמרתי כמה שאת מקסימה. שאלו אותי אם דיברנו על החזרה בתשובה שלך. הייתי בשוק. לא אמרת לי כלום. את חוזרת בתשובה?!". אמאל'ה. שוב הפנסים. מה יש לאוטו הזה? רודף אותי. שתקתי. לא, אני עדיין לא מוכנה. בקושי להסתכל על עצמי עם כיסוי ראש, שאותו אני מעיזה לשים רק בבית בערב שבת, אני מצליחה. ה׳, תעשה לי נס ואל תוציא אותי מהארון. אני לא מוכנה.

אין לכם מושג כמה התביישתי להודות שאני חוזרת בתשובה. מול עצמי, מול המשפחה, מול החברים, האנשים בשכונה. אז מול התקשורת? כל כך שנאתי דתיים, את מה שלימדו אותי שהם מייצגים. פנאטיות, קיצוניות, חושך, בורות, סנדלי שורש. איכס. למה נכנסתי לסיפור הזה? מי בכלל רוצה להיות דתי?! הנשמה שלי, היא רצתה. פחות השאירה לי ברירה. ואז ה' החליט שדי לשחק מחבואים. לא יכולתי עוד להתחבא ולהכחיש. שמתי כיסוי ראש והכול השתנה. הסתכלתי בראי ועמדה מולי בעלת תשובה. לא היה טעם להתכחש. הגיע הזמן לצאת מארון הקודש: אני חוזרת בתשובה.

ואז הכול התהפך לי. מבושה איומה הרגשתי פרץ של גאווה. כמו טווס הלכתי ברחוב. מכוסה, ועדיין כמו טווס. ואז, כששמעתי בפעם הראשונה שהתורה נכתבה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, הבנתי כמה עמוק וקדום הגב שלי. כמה עוצמה עומדת מאחורי, דואגת לי. התפוצצתי מאושר, כי אני בצד הנכון. בצד האמת, בצד הקדושה. וכמו השיר של אהרון רזאל: אז תביאו לי עשרה אנשים. עשרה אנשים שמוכנים. לעמוד איתי על הגג ולצעוק. ה' הוא האלוקים.

רק תנו לי לצעוק. ה' הוא האלוקים. כמה מדהים היה לגלות את זה. כי לא ידעתי, על אמת, לא ידעתי.

לכו בגאון עם הכיפות

בשבוע שעבר נוצרה סיטואציה קשה ומיותרת בין חיילים דתיים ומדריכת כושר. סיטואציה שברור לי, או אולי זו ראייה אלולית זמנית שכזו, שכל הצדדים מבינים שהיו דרכים אלגנטיות יותר כדי להימנע ממנה או לסיים אותה. ככה זה כשרוצים להשכין שלום במקום לחרחר מריבה. כשאני מסתכלת מהצד אני מחזקת את החיילים, גם אם לאו דווקא על הדרך שהם נקטו. סביר להניח שהיו דרכים יעילות יותר, אבל אני מחזקת אותם על הכוונה שעומדת מאחורי המעשה. כי לפעמים צריך לעמוד על הגג ולצעוק "ה' הוא האלוקים". כי זו האמת המוחלטת, אבל בעיקר, זו האמת שלכם. אל תתביישו בה, אל תצניעו אותה. אל תחביאו, אל תגמדו.

ארון הקודש מלא לעייפה באנשים שמברכים בפינה בלחש "אשר יצר" כדי שלא יקלטו אותם. אתם? בעלי הגרסא דינקותא? בעלי היכולת לקחת חלק פעיל בחברה הישראלית, לא להתבדל ועדיין להיות צמודים לדרך ה', זו המיוחדות שלכם. להיות חלק, בלי להתנצל על הדרך, בלי להקטין אותה כדי שהיא לא תורגש או תפריע לאף אחד אחר. לכו בגאון עם הכיפות, עם הציציות. יודעים למה? כי אתם מי שאתם, עם רוח הקרב, ההתנדבות לתפקידים הכי קשים, הנתינה וההקרבה, בזכותו יתברך. בזכות הדבקות שלכם בו. בזכות האסור והמותר. בזכות התפילה והלימוד. בזכות שמירת העיניים והכשרות, ולא למרות כל אלו.

אל תפחדו לעמוד בצד של ה', הוא והתורה הקדושה עומדים לצידכם. אבל יודעים מה? תהיו חכמים. תהיו אור. תהיו אור גדול. ה' שם איתכם במקום בעייתי? תהיו שליחי המקום, תהיו שגרירים. תסבירו, תדברו. תהיו יותר מכולם. בדרך ארץ, בנועם, בהליכות טובות. תסבירו את אור הקדושה שעומד מאחורי דברים שמתחפשים לחושך. תהיו גשר מקרב ולא מפלג. תהיו לוחמיו יתברך. כי זה מה שהופך אתכם ללוחמים שאתם, ולאנשים שתהיו. מחכה לכם על הגג.

סלמון בחרדל

מתכון נהדר שמפיץ ריח נפלא בבית. אני מכינה את הדג לסעודה ראשונה, ומה שנשאר מטפס מעל סלט חסה בראשון בצהריים. אני נותנת כמות רוטב שמספיקה לפילה שלם. אפשר להטביע את הדג ברוטב או רק למרוח ויתקבל דג שונה לחלוטין. האחד רך יותר, השני צלוי. תלוי מה אתם אוהבים.

החומרים:

1 פילה סלמון, או איזו כמות שאתם רוצים לאכול / 4 שיני שום כתושות / רבע כוס דבש / 3 כפות / מיץ לימון / כף גדושה חרדל / כף גדושה חרדל דיז׳ון גרגירים / רבע כפית מלח / 1-4 כפיות פפריקה מעושנת / כף סוכר חום / כף שמן זית

אופן ההכנה:

מערבבים את כל החומרים חוץ מהשמן והסוכר / בתבנית חסינת חום שופכים את הרוטב על הדג, מזלפים את שמן הזית ומפזרים מעל הכול סוכר / מכניסים לתנור מחומם מראש בחום של 250 מעלות, בתוכנית גריל. 8 דקות למדיום, 12‑14 דקות לוול דאן / הרוטב נשמר היטב בכלי אטום במקרר כשבוע.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע"