הפטרת פרשת ניצבים: נבואה שמגלה איך הקב"ה נמצא איתך גם ברגעים הכי חשוכים

בשבת זו, כ"ה באלוול (28/9) קוראים בבתי הכנסת את פרשות ניצבים-וילך.

למעשה, לפרשת וילך אין למעשה הפטרה משל עצמה. אם קוראים אותה ביחד עם פרשת ניצבים, מפטירים בהפטרה של פרשת ניצבים, ואם קוראים אותה בפני עצמה היא חלה בשבת שובה ואז קוראים את הפטרת "שובה ישראל".

בעקבות כך ההפטרה היא הפטרתה של פרשת ניצבים. זוהי ההפטרה השביעית והאחרונה בסדרת הפטרות שבע דנחמתא.

מפטירים בספר ישעיהו, פרק ס"א, פסוק י' ("שוש אשיש") עד פרק ס"ג, פסוק ט'.

הפטרת פרשת ניצבים-וילך

שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בה' תָּגֵל נַפְשִׁי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ.

כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ, וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ—כֵּן ה' אלוקים יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה, נֶגֶד, כָּל-הַגּוֹיִם.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר.

וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ; וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ.  

וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּיַד ה' וצנוף (וּצְנִיף) מְלוּכָה, בְּכַף אלוקייך

לֹא-יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא-יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה--כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה:  כִּי-חָפֵץ ה' בָּךְ, וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל.

כִּי-יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ; וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אלוקייך

עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים--כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד, לֹא יֶחֱשׁוּ; הַמַּזְכִּרִים, אֶת ה' אַל-דֳּמִי, לָכֶם.

וְאַל-תִּתְּנוּ דֳמִי, לוֹ: עַד-יְכוֹנֵן וְעַד-יָשִׂים אֶת-יְרוּשָׁלִַם, תְּהִלָּה--בָּאָרֶץ.

נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ, וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ:  אִם-אֶתֵּן אֶת-דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל, לְאֹיְבַיִךְ, וְאִם-יִשְׁתּוּ בְנֵי-נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ, אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ.

כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ, וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ, בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי.

עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם; סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן, הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים.

הִנֵּה ה' הִשְׁמִיעַ אֶל-קְצֵה הָאָרֶץ, אִמְרוּ לְבַת-צִיּוֹן, הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.

וְקָרְאוּ לָהֶם עַם-הַקֹּדֶשׁ, גְּאוּלֵי ה' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה, עִיר לֹא נֶעֱזָבָה

מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ; אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, רַב לְהוֹשִׁיעַ.

מַדּוּעַ אָדֹם, לִלְבוּשֶׁךָ; וּבְגָדֶיךָ, כְּדֹרֵךְ בְּגַת.

פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי, וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי; וְיֵז נִצְחָם עַל-בְּגָדַי, וְכָל-מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי.

כִּי יוֹם נָקָם, בְּלִבִּי; וּשְׁנַת גְּאוּלַי, בָּאָה.

וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ; וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי.

וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי, וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי; וְאוֹרִיד לָאָרֶץ, נִצְחָם.

חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת ה' כְּעַל, כֹּל אֲשֶׁר-גְּמָלָנוּ ה' וְרַב-טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו.

וַיֹּאמֶר אַךְ-עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ; וַיְהִי לָהֶם, לְמוֹשִׁיעַ.

בְּכָל-צָרָתָם לא (לוֹ) צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם--בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ, הוּא גְאָלָם; וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם, כָּל-יְמֵי עוֹלָם.

ההסבר ההפטרה

מדובר בהפטרת נחמה מרגשת במיוחד. לפניכם חלק מן הפירושים:

כה דברי ה' בעוד ישראל בגלות, וכל הנבואה היא כנגד ירושלים: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה" – למען ציון אשר שמי עליה, אגאל את ישראל, ולא אשקוט על מה שעשו לה האומות.

לא יהיה שלום ומנוחה לפני, עד אשר "יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר" – כשם שלפיד בוער ונראה למרחוק, כך הגויים אף הרחוקים יראו את ישועת ירושלים.

"וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ" – הקב"ה יקרא לך בשם חדש, שהוא "חפציבה". כך מבואר: יאמרו עלייך שאת הארץ שרצוני בה ואינה נעזבת ממני.

"וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אלוקייך" – כמו השמחה שיש לחתן על כלתו, כך ישיש ה' עלייך כל הימים.

"עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים" – על עסקי חומותייך מיניתי שומרים לכתוב בספר הזיכרונות, שלא ישתכח זכות אבות מלפניי. השומרים הם מלאכים המזכירים את חורבן ירושלים, ומעוררים את ה' לבנותה.

"כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד, לֹא יֶחֱשׁוּ; הַמַּזְכִּרִים, אֶת ה'" – הנביא מזרז את אותם מלאכים המזכירים את זכות אבות, ומבקש מהם: "אַל-דֳּמִי, לָכֶם. וְאַל-תִּתְּנוּ דֳמִי, לוֹ: עַד-יְכוֹנֵן וְעַד-יָשִׂים אֶת-יְרוּשָׁלִַם, תְּהִלָּה—בָּאָרֶץ".

"הִנֵּה ה' הִשְׁמִיעַ אֶל-קְצֵה הָאָרֶץ" – ה' השמיע שבא זמן הגאולה. "הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו", ואז ייתן את השכר לעבדיו.

"מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ" – הנביא מתנבא על דברי הקב"ה, שאמר שהוא יעשה בעצמו נקמה באדום, והוא בכבודו יהרוג את השר שלהם תחילה ואחר כך על אדום ירד.

והקדוש ברוך הוא משיב לו: "אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, רַב לְהוֹשִׁיעַ" – אני הוא, שעלתה לפני לדבר בצדקת האבות ובצדקת דורו של צרה וצדקתי גם היא עימהם – לכן נגליתי להיות רב להושיע.

"כִּי יוֹם נָקָם, בְּלִבִּי; וּשְׁנַת גְּאוּלַי, בָּאָה" – כבר זמן רב היה בליבי יום הנקם לנקום באומות, וכעת הגיע הזמן לנקום באומות ולגאול את בניי.

"וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי" – הקדוש ברוך הוא זועם על האומות: אני קצפתי מעט על עמי, והם עזרו לרעה. על כן החמה שיש לי על האומות היא חיזקה את ידי ועוררה את ליבי להיפרע מהם, אף על פי שאין ישראל ראויים והגונים לגאולה.

"חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת ה'" – הנביא אומר: אזכיר את חסדי ה' שעשה עם ישראל, ואזכיר כי ראוי להרבות תהילה לה', "כְּעַל, כֹּל אֲשֶׁר-גְּמָלָנוּ ה' וְרַב-טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו" - כפי כל הטובה אשר גמלנו, ואזכיר אשר גמל לבני ישראל ברחמיו ולא לפי מעשיהם.

ובכל עת שהיו ישראל מכעיסים לפניו, אמר ה' "וַיֹּאמֶר אַךְ-עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ" – אף על פי שגלוי לפני שיבגדו בי, מכל מקום עמי הם, והרי הם לפני כבנים אשר לא ישקרו עולמית.

"וַיְהִי לָהֶם, לְמוֹשִׁיעַ. בְּכָל-צָרָתָם לא (לוֹ) צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם" – בכל צרה שהביא הקב"ה לישראל, לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויים ללקות, כי מלאך פניו – שהוא מיכאל שר הפנים, ממשמשי לפניו, הושיעם תמיד בשליחותו של מקום.

פירוש נוסף: "בְּכָל-צָרָתָם לוֹ צָר" – כל זמן שהיו ישראל בצרה, היו לקדוש ברוך הוא צר. "בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ, הוּא גְאָלָם; וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם, כָּל-יְמֵי עוֹלָם" – באהבתו וחמלתו הוא גאלם מהצרה, וסבל משאם לתת להם די מחסורם בכל הדורות..

הפירושים על פי 'בינת המקראות'.