סיון רהב מאיר: המורים הכי משפיעים הם ההורים

שנת הלימודים לא מתחילה, היא מסתיימת. שנת הלימודים האמיתית מאחורינו. החופש הגדול הוא זמן הלימוד הכי גדול ומשפיע ומשמעותי, הזמן שבו הילדים לומדים איך החיים האמיתיים נראים – איך ההורים שלהם מדברים, עובדים, נוהגים, מתנהגים בפארק או בכביש או במלון, ואיך כל העולם הזה שמחוץ לבית הספר מתנהל. ברור, החופש ארוך מדי ולכן מפלס העצבים שלנו שהם נחשפו אליו גדול מדי. ובכל זאת, רגע לפני שאנחנו "מפקידים" אותם שוב בידי מורים ומורות (תודה גדולה לכם!), צריך לזכור שהקשר הכי משמעותי בחיים הוא כנראה הקשר הזה – של הורים עם ילדיהם.

אחרי כל הכתבות שעושים עכשיו על "המורה הכי טוב שהיה לי" או "המורה ששינה אותי", אין ספק שהמורים שהכי הכי משפיעים עלינו הם ההורים. אפשר לומר שמהדרך שבה קונים את ספרי הלימוד ועוטפים אותם ומכינים אותם, הם לומדים לא פחות מאשר מהספרים עצמם.

הרי כמעט כל קשר אפשר לנתק. חברות יכולה להסתיים, נישואים יכולים להיגמר בגירושין, חוזה אפשר להפר – אבל קשר של הורות אי אפשר להפסיק בשום אופן. גם אם לאורך החיים לא מסכימים, ורבים, ואומרים דברים חריפים – הורים וילדים לא יכולים לבטל אף פעם את מה שמחבר ביניהם.

זה קשר כל כך חזק, עוצמתי ובסיסי, שהתורה משתמשת בו כדימוי לקשר בינינו לבין אלוקים: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹוקיכֶם". וכך חודש אלול ואמירת הסליחות מתחברים עם חודש ספטמבר. גם במישור הזה, אפילו אם נוצר נתק, אם התרחקנו, התבלבלנו, שכחנו מה היעד שלנו – אנחנו תמיד נשארים בנים.

פתק עבודת המידות

הוא נולד בתוניס, שכל את בנו במלחמת ששת הימים, והיה לרב הכותל המערבי ולראש ישיבה שעסק בקבלה. השבוע לפני 23 שנים נפטר הרב מאיר יהודה גץ. על אישיותו המיוחדת אפשר ללמוד מהפתק שנמצא בכיס הפנימי של מעילו. מתברר כי הוא כתב לעצמו משפטים קצרים לתיקון עצמי. הנה כמה מהם, ונראה שהדברים מתאימים מאוד לחודש אלול:

* להיות בשמחה תמידית פנימית וחיצונית.

* לא להגיד שום מילה רעה על שום אדם.

* לדון תמיד לכף זכות, ולא להיפגע.

* לכבד את רעייתי במאוד מאוד.

* לא להקפיד על הילדים ולבוא לעזרתם תמיד, גשמית ורוחנית.

* לצמצם את האכילה.

* להקפיד על התעמלות בכל יום.

* להקפיד בעתים מזומנות על נשימות עמוקות.

* לצמצם בשיחות טלפוניות ולקצרן.

* להקפיד על טלית ותפילין בשעות היום עד כמה שאפשר.

* להיות תמיד שרוי בשמחה של מצווה.

לזכרו.

להיות חפצי חיים

רבים לא יודעים כלל את שמו. הם פשוט קוראים לו "החפץ חיים". השבוע לפני 85 שנים, בכ"ד באלול תרצ"ג, נפטר הרב ישראל מאיר הכהן, מחבר ספר "חפץ חיים". הנה כמה עובדות עליו, על מפעל חייו ועלינו:

* הוא היה רב ומנהיג שעסק בשלל תחומים, אבל הגיע למסקנה שנושא אחד מוזנח אצלנו במיוחד – הדיבור. הוא ביקש מאיתנו לקחת ברצינות את הפסוקים המפורשים בתהלים, שמבטיחים חיים וטובה למי שישמור על לשונו: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".

* תלמידיו סיפרו שהקפיד מאוד על ההלכות הנוגעות לרכילות ולשון הרע, אבל, באופן מפתיע, לא היה שתקן. הוא הוכיח שאפשר לדבר ולדבר, אבל לדבר נכון.

* מעניין לראות איך אדם יכול להפוך לסמל של רעיון גדול. הרי עצם ראיית התמונה המפורסמת שלו מזכירה לרבים את משנת חייו, את ההקפדה על הדיבור שלנו.

* לשון הרע – כך לימד – זה לא רק "אמת" או "שקר". לפעמים צריך לומר אמת חריפה, כי יש בכך תועלת, ולפעמים ראוי לשתוק גם כשמדובר באמת. צריך ללמוד את הנושא, ולשם כך הוא פרסם את ספריו. האדם צריך להבין את עוצמתו האדירה של הדיבור, ולהשתמש בדיבור ככוח בונה ולא ככוח הורס.

* הוא הכין עבורנו את סדנת הלימוד הזו עוד לפני הטוקבקים, קבוצות הווטסאפ והאימוג'ים, והוא גם קבע שבכך תלויה הגאולה, בתרבות הדיבור של החברה שלנו. נראה שיש לנו עוד עבודה.

אנחנו לא חיים רק לעצמנו

התלבטתי איזה קטע לצטט מתוך הספר החדש של הרבנית ימימה מזרחי, "מחכה לתשובה". יש שם אינספור רעיונות מעוררי מחשבה על החגים שלפנינו. הנה משהו קטן ויסודי, על המילים "זכרנו לחיים" שאנחנו עומדים להגיד כל כך הרבה פעמים בתפילה: "בשפה העברית המילה 'חיים' היא בלשון רבים, כי חיים הם תמיד מושג חברתי. אני יודעת שזו תפיסה לא אופנתית. מגדלים אותנו על 'תעשי לעצמך, עכשיו תורך, מגיע לך, רק מה שאת אוהבת'. אבל בניגוד לגישות שמתרכזות בריצוי של האני, הרי שזכות הקיום שלנו בעולם תלויה, במידה רבה, דווקא בהיותנו יצור חברתי שמנחם ומשמח, שקשור לאחר. כשאנו אומרים 'זכרנו לחיים' הכוונה היא: זכור אותנו כי אנחנו חיים למען אחרים שסביבנו, ולא רק למעננו. הפנים שלנו מופנות לזולת. לבן הזוג, לילדים, לשכנה, להורים שלי, לעם ישראל, לחמותי... הבקשה היא: אנא, תן לי חיים כדי למלא תפקיד משמעותי בעולם. יש לי עוד כל כך הרבה מה לתת ולמי לתת. בתפילות ראש השנה אנחנו פוגשים בקריאת התורה נשים שהפכו צער פרטי לעניין גדול וכללי – הגר, שרה, חנה ורחל ידעו לחבר את האימה – אל האומה. ראש השנה מציב בפנינו תביעה להפוך לאנשים גדולים יותר, שחיים גם עבור אחרים שחיים סביבם. זכרנו לחיים".

שיעורי בית לראש השנה

סליחה, כבר דמיינתם את עצמכם בראש השנה הבא, של שנת תש"פ? כן, נכון שראש השנה תשע"ט עוד לא הגיע, אבל העבודה שלנו היא לא רק להסתכל אחורה על השנה שחלפה, אלא גם קדימה אל השנה שתבוא. לנסות לחשוב במדויק מה אנחנו רוצים מעצמנו. את ההצעה הפרקטית המעניינת הזו כתב הרב קלמן קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיסצנא. הוא נרצח בשואה, והותיר אחריו מורשת נפלאה ומרתקת. הנה קטע קצר שבו הוא מציע לנו לתכנן איך נראה בחודש תשרי הבא, ואז לבדוק את המרחק שלנו משם: "אם רצונך לעבוד את ה' ולהעלות את עצמך מעלה, ולא תעמוד בשנת השבעים לחייך כביום הבר-מצווה שלך, עשה זאת אפוא: בכל שנה עשה לך מטרה. צייר בעצמך, אם שמך ראובן למשל, איזה ראובן תהיה בשנה הבאה, מה יהיו השגותיו, עבודתו, מידותיו וכל תוכנו בעוד שנה. והראובן הדמיוני יהיה לך למידה למדוד עצמך בו לאורך השנה, כמה חסר לך עוד לראובן הדמיוני, האם עבודתך ותיקון מעשיך של יום יום יספיקו להשלים את הראובן של השנה הבאה". אלה ממש שיעורי בית לערב ראש השנה. לנסות לעצור עכשיו לדקה או שתיים, ופשוט לדמיין את עצמנו בפירוט בראש השנה הבא.