למה שלא תמשכי את החג שבך קצת יותר, אולי אפילו עד לראש הש(ו)נה הבא?

זה קרה פתאום. עמדתי מול החלון כשמשב רוח נעים מלטף את פניי, הבטתי אל האופק ומפי חמקה לה תפילה חדשה. תפילה שלא התפללתי אף פעם: "בורא עולם. אני מאמינה בתקווה, ויש לי תקווה. למרות כל מה שעבר עליי, אני עדיין מקווה. אני עדיין מאמינה בה, אפילו שהיא חמקמקה, ואפילו שעשרות פעמים קודם לכן היא שידרה לי שאצלי כבר שום דבר לא יכול להשתנות חלילה. 

"אני מאמינה בה, בתקווה. אני רק צריכה שתעשה דבר קטן בשבילי, כדי שהאמונה הזו תגשים את עצמה: תחליף לי את הק' בח' - ותן לי לא רק לקוות, אלא לחוות את התקווה. 

תן לי לחוות את מה שקיוויתי וייחלתי לו במשך השנים, תן לי לחוות את הישועה שהתפללתי עליה במשך השנים. לחוות אותה ולדעת - 'זה אשר קיוויתי לו' את הדבר הזה ראיתי לעיני רוחי עוד הרבה לפני שהוא ניתן לי בפועל, עוד הרבה לפני שזכיתי לו ממש".

כולנו רוצות למצוא את עצמנו יום אחד מתחת לחופה - עם המיועד. עם האמיתי והנכון משורש נשמתנו. אנחנו שומעות את זה הרבה. כל הזמן, ש'ההמתנה היא מתנה'. מה זה אומר בעצם, ולמה עד עכשיו לא הרגשתי שזו מתנה - אלא עונש? למה במשך למעלה מעשור הרגשתי שהקב"ה, איך לומר במילים עדינות, לא מאמין בי מספיק כדי לתת לי את זיווגי, לא רוצה שאקים בית, לא מעוניין שאתחתן. אין לי את זה ביותר פשוט. מצטערת, אבל זה מה שהרגשתי במשך שנים. 

הרגשתי שלא משנה כמה אני אתפלל על זה - אני פשוט לא אקבל. למה? הרבה סיבות. כי אני לא מספיק מוכנה, כי לא עבדתי על המידות שלי כמו שצריך, כי אני לא יודעת לבשל, כי אני לא מספיק בלבוסטה, כי מי ירצה אותי עם כל ה'קליפות' האלה - ועוד ועוד טענות ושקרים שסיפרתי לעצמי, כי השכל לא יכול היה להסתפק בתשובה כל כך פשוטה כמו 'כי ככה השם רוצה'. 

את הטעם המיוחד הזה - רק את יכולה לבשר לעולם הסוגד ל'חדשנות'

מדוע זה מתעכב? אין לנו יכולת לדעת. אבל להבדיל מאותן שנים שבהן התהלכתי בעולם בתחושה שאני שנואה, שאני לעולם לא אמצא אהבה ושאין לקב"ה גם בשבילי - היום אני יודעת שההמתנה היא מתנה, כי למדתי להפוך אותה לכזו. איך אמר המשורר: לא זכיתי באור מן ההפקר. את רוצה לזכות באור, בשמחה, בתחושה שאת בדרך הנכונה, בתחושה שמתייחסים לתפילות שלך, שאת חשובה? אז תפשילי שרוולים מותק, ותתחילי לעבוד. 

אין לי את זה ביותר פשוט. 

הקב"ה לא רוצה שנתרגל למתנות חינם, אבל לא זו הסיבה האמיתית שבגינה הוא לא נותן לך מיד. הסיבה האמיתית היא שכדי למצוא את המתנה הייחודית השמורה לך - את צריכה לא רק להמתין אלא גם להטמין. תתכנסי רגע פנימה, אל תוכך. תטמיני זרעים של מילים באדמה הטחובה, זו שאת לא מצליחה כרגע לגדל עליה דבר, ותחכי. 

יום ועוד יום ועוד יום, שנה ועוד שנה ועוד שנה. 

והנה... פתאום... בדיוק כשכולם רצו כבר להתייאש מהאדמה הזו שלך... זה יקרה. 

עלעל קטן יבצבץ לו מתוך הטחב, עלעל ירוק ונפלא ומבשר על התחלה של משהו אחר. 

כשאת ממתינה ומטמינה - משהו גדול צומח לך בפנים. משהו שלא היה לפני כן... משהו ענק שיכול להעניק כוחות לא רק לך, אלא לעולם כולו. ממנו יילמד עוד חוק בעולם, כשאנשים יראו שאין דבר כזה סתם. תהליכים לא עוברים עלינו סתם, תביני את זה. את חושבת שאת מוכנה עכשיו? אז תתארי לך מה יהיה בעוד כמה שנים, כשהזרע הקטן שלך ייהפך למה שהוא צריך להפוך אליו? תתארי לך איזו בשורה הוא יביא אז אל העולם... אלו פירות נפלאים וטעימים. את רוצה אולי לוותר על זה במחי יד, אבל הקב"ה - שיודע טיבה של מלאכת עיבוד האדמה, מכיר ומוקיר טעמו הייחודי של כל פרי ופרי שנברא כאן בעולם - לא יוותר על הטעם שלך. 

כי את הפרי שגדל בתוכך - רק את יכולה לתת לעולם. לא אף אחת אחרת. 

את הטעם המיוחד הזה, את המרקם השונה הזה - רק את יכולה לבשר לעולם הסוגד ל'חדשנות'. 

תסתכלי סביבך. תראי כמה כל הבריאה הזו משוועת להתחדש  

תסתכלי סביבך. תראי כמה כל הבריאה הזו משוועת להתחדש, כמה האנשים מסביבך משוועים למצוא חידוש במה שמקיף אותם. הם כבר שמעו וראו הכל, הם כבר עייפים מהחיפוש אחר טעמים חדשים, אבל הם ממשיכים וימשיכו לחפש אחריהם - כי זה 'טעם' החיים. בלי החיפוש והמציאה - אין טעם לחיים. בלי החיפוש והידיעה שאת תמצאי, מה טעם בחיים?

אנחנו מתבוננות סביבנו בערגה, מתפללות לרגע שבו יימצאו לנו חידושים - מבלי לדעת שהחידוש הוא אנחנו בעצמנו. שנה חדשה בפתח, ראש הש(ו)נה מקדם את פנינו. החג כבר עבר, אבל למה שלא תמשכי את החג שבך קצת יותר, אולי אפילו עד לראש הש(ו)נה הבא? למה לא שלא תחליטי להתחדש בכל יום עם איזו מילה שלא הגית בפיך, עם איזו תפילה שלא חשבת עליה? לא יודעת איך? תתאמצי! תתפללי על זה! 'אבא, אני רוצה לחדש את התפילות שלי, אני רוצה להתפלל אליך בצורה שונה. אני לא רוצה לבוא עם התפילות הישנות ו'הבלויות'. אני רוצה להתחדש לפניך בשנה הזו, אני רוצה לחדש לך את הפנימיות שלי. אני רוצה לחדש לך את הטעם בי, בפרי הזה שבראת לפני 40 שנה... 

אני לא רוצה שראש השנה ייגמר. לא באמת. אני רוצה להיות שונה, להיות ראש שיוביל מאחוריו את כל הניסיונות, שישלוט ביצר הרע וימשכהו לבית המדרש - למקום שבו דורשים להיות שונים. המקום שבו אין אפשרות אחרת מלבד להשתנות. 

אז עכשיו את כבר מבינה למה התהליך שלך הוא כזה ארוך? יש שם פרי חדש שמשווע להתגלות, שחיכה כבר הרבה ויותר מדי זמן בטחב, ורוצה שיתפעלו ממנו. שיכירו בו, שיתנו לו שם ויעשו ממנו מטעמים לכבוד שבת. הפרי של הנשמה שלך הוא חידוש שלא היה כמותו ולא יהיה אחרי שהוא יתגלה לאחרים - האם את באמת מוכנה לוותר על התהליך של העיבוד שלו, רק בשביל כמה רגעי נוחות בעולם הזה?

תחשבי על העונג והנחת שמצפים לך ולכל הבאים אחרייך - לכל מי שיטעם את טעם הנשמה שבך, שגדלה להיות הפרי המיוחד שהקב"ה רצה לברוא בעולם. כמוך בדיוק - לא היה, ולא יהיה. אז מה את מציעה בעצם? שהקב"ה יוותר לעולם על הטעם הנפלא, הנדיר והייחודי הזה - שיכול לצאת רק ממך? כי כשאת מפצירה בו לקבל עכשיו את מבוקשך ועכשיו להיות נשואה - את בעצם מפספסת את הפואנטה. את בעצם אומרת לקב"ה: 'יאללה, הפרי שלי לא כזה מיוחד. תוותר על הטעם שלו. אז מקסימום הוא יהיה קצת פחות טעים'. 

והקב"ה לא מוותר כי הוא יודע שיום אחד, הפרי הזה שלך יינתן לאחרים. ואולי על לשונך זה עוד נסבל כשהפרי הוא לא בדיוק בשל - אבל איך לדעתך אחרים יגיבו כשהם ייאלצו לנגוס בפרי בוסר? את הרי יודעת את התשובה, ולכן גם צריכה לשמוח כל כך על התהליך שלך ולהבין שאצל הקב"ה אין סתם.

אין דבר כזה שכרגע את עוברת את הניסיונות סתם, פוגשת אנשים סתם, מדברת דיבורים סתם ושומעת הצעות סתם. כל צעד הכי קטן שאת עוברת בתהליך שלך, מכין את האדמה שלך לרגע הגדול - לרגע שבו הדברים יהפכו מן הכוח לפועל, ואת תראי את הפירות וגם תחווי את התקווה שאת מקווה כעת. את הק' - המסמל את הקשיים, תחליף הח' - המסמלת חתן, חופה, חיוך ומה לא?!

הכל מוכן בפוטנציה לישועה שלך, רק אל תפסיקי ללכת לקראתה. על תיעצרי ותוותרי על הטעם שלה 'בדרך'. כי הטעם הזה הוא זה שעושה את הפרי שלך לכל כך מיוחד.