שירה כהן: "זה הזמן להתוודות לפניכם קוראיי, איך זה מרגיש להיות זו שמאחורי המקלדת"

כשעורכת המשנה של האתר פנתה אליי בבקשה לכתוב טור מסכם של השנה החולפת, התלבטתי על מה שאני הולכת לכתוב. בכל זאת, תסכימו איתי ששנה שבה כל רגע הוא לימוד פורה על מה שעוד אפשר להשיג ולהשתפר בו - אינה דבר שקל לסכם בכמה מילים מתרפרפות על מקלדת.

ובכל זאת, כשחייבים, אז חייבים. כשאני עוצרת לרגע של התבוננות כנה על מה שבאמת היה כאן, אני נזכרת שבעצם רציתי לומר המון בתחנות השונות והמתחלפות של השנה הזו, אבל הדרך אצה לי למשימה הבאה שיש למלא - וידעתי שהדברים הללו שוב נדחקים לקרן זווית, שוב לא נאמרים בצורה ובאופן שהם צריכים להיאמר בו, שוב מחליקים בוושט היישר אל הקיבה (חסר רק עוד גרש קטן לצד הי', כדי להחליק את זה היישר לקב"ה) - נלעסים ומעובדים לכדי משהו אחר בתוכי. 

אז השנה, אני מתעקשת לשלוף הכל מהקיבה - גם אם הדברים ייצאו קצת אחרת, קצת פחות עוצמתיים ממה שהם היו בתחילה, כדי לשקף בפניכם מעט מהדברים שאני חווה ביחד אתכם, רק מהצד השני של המקלדת: מהצד האחראי, החושב, זה שיש לו כל כך הרבה מה לסכן וכל כך הרבה שיקולים לקחת בחשבון, לפני שעוד כתבה יוצאת לאוויר העולם. 

הדבר הראשון שאבקש לשלוף מהקיבה הוא התודה שלי אליכם קוראיי היקרים

על כך שבלי הפרגון וההארות שלכם על הדרך, לא באמת הייתי מצליחה להוציא מעצמי רמות כאלו של נתינה. כותבים באשר הם זקוקים ליותר ממילה אחת כדי ללבלב, והמילים שאתם נתתם לי בדרכי על כל כתבה ששמתי את הנשמה שלי בתוכה - הצליחו להרים אותי לגבהים אחרים. 

בזכות המילים שלכם - גם בפעמים שאולי לא אהבתם ולא הסכמתם עם מה שכתבתי - הצלחתי להתדייק יותר מול עצמי, לצאת מגבולות עצמי, ולתת נתינה שהיא כל כולה מתאימה למה שאתם צריכים. איך אני יודעת שהצורך שלכם התמלא? כי אני עוקבת אחרי התגובות של הקוראים שלי, וחשוב לי לדעת מה הם מרגישים או חושבים, מה חסר להם, למה הם מצפים ממני ומה עוד אני יכולה לתת להם שלא נתתי. 

הדבר השני שאני שולפת מקיבתי הוא הסליחה אליכם.

דעו לכם, קוראיי היקרים, שבזכות הטוקבקים שלכם, הופעל בי עם הזמן מנגנון שלא ידעתי שקיים בתוכי - מנגנון סינון פנימי שלומד כל הזמן מה טוב ומה לא טוב, מה נכון ומה לא נכון, מה יעצים אתכם ומה יחליש אתכם, מה ישמח אתכם ומה יעציב אתכם, מה יתמוגג בשנייה שתקראו אותו ומה יישאר אתכם לנצח. 

דרך הכברה הפנימית הזו אני נאלצת לעשות המון-המון ויתורים - גם על דברים שטרם הפכו לכתבה מוגמרת, וגם על דברים שכבר פורסמו והגיעו היישר לעיניכם הבוחנות. 

ולא, לא תמיד אני מצליחה להבין מיד מה לא בסדר במשהו שכתבתי. לא תמיד אני מצליחה לקלוע 'בול' למטרה. לפעמים אני מפספסת, לפעמים אני לא יודעת לקרוא נכונה את השילוט המזהיר מפני סכנת התרברבות, ציניות, לשון הרע, רכילות ומה לא?! אתם יודעים, בלהט הכתיבה והרצון להעביר את הידע, את הגילוי, את המסר שבוער באותו רגע - לא תמיד מצליחים להימנע מכל אלו. 

לעתים המסר שברצוננו להעביר, מעביר אותנו על דעתנו - פשוט כך, ועד כדי כך פשוט. תפיסת עולם של כתב הופכת להיות משהו אחר כשהוא מתיישב מאחורי המקלדת, וכשהמילים עומדות לפקודתו ואומרות 'אמן' על כל מה שהוא רוצה להגיד. ומשום כך, לא תמיד השפה היא 'בגובה העיניים' - למרות שזו בהחלט השאיפה. 

אז אני מבקשת סליחה בשמי ובשם כל חבריי הכותבים באשר הם, על כך שלא תמיד המסרים מועברים כראוי. על כך שלעתים מחליקה לה איזו מילה בלתי מתאימה וסוררת אל מאמר ש'בא בטוב', ועל כך שאולי לא תמיד אני מצליחה לספק אתכם בידיעה שתהפוך אתכם לאנשים טובים יותר. אני מתפללת על כך בכל מילה ומילה שיוצאת תחת ידי, אך יש ולא תמיד זוכה לזה. 

הדבר השלישי שאני שולפת מקיבתי הוא מחשבה של כהן גדול ביום הכיפורים

ככותבים, אנחנו רוצים לשמש היטב בקודש, ולהיות ראויים ל'בגדי כהונה'. העבודה שלנו היא כשל כהן בבית המקדש ביום הכיפורים - שבה כל מחשבה שלילית, תהא זו הקטנה ביותר, תהפוך אותו לבלתי ראוי לשרת בקודש. ולכן, גם כשאנחנו 'מקבלים מכם על הראש', גם כשאנחנו נתונים תחת נוצת הביקורת שלכם - אחרי תחושת המרמור הראשונית, אנחנו תמיד תמיד עוצרים כדי לבחון את המחשבות שלנו, את המעשים שלנו ואת עבודתנו בקודש. 

מספיק שתהיה לי מחשבה אחת שלילית על עצמי, עליכם או אפילו על העולם - ומבחינתי אני כבר לא ראויה לשרת בקודש. כי כהן גדול בעבודתו צריך להיות שמח וטוב לב. זה קודם כל, ולפני הכל. כהן גדול צריך לדעת לקבל ביקורת, צריך לדעת להרכין ראש כשהוא טועה, צריך לדעת 'לבוא בטוב' אל עם ישראל, לראות את הטוב שבו - גם בו עצמו וגם בעם ישראל. 

כהן גדול חייב להיות ראוי לבגדי הכהונה שלו, לא רק ביום הכיפורים - שיש המפרשים שהוא כמו יום פורים. מה הקשר בין הדין וה'עצבות' של יום הכיפורים ליום שהוא כל כולו שמחה ושכרון חושים? זה הקשר! אתה לא יכול לשמש ביום שהוא כל כולו דין, אם אין בך שמחה אדירה ופורצת גבולות. אם אתה לא מסוגל להרים את עצמך מהנפילות, מהקושי ומהעצבות שלך - ולהפוך אותם לכלי התחזקות ברוחניות עבור כל מי שרק ירצה בכך. 

הדבר הרביעי שאני שולפת מהקיבה שלי עבורכם הוא חיוך 

אבל ענקי כזה, שאין לכם מושג בכלל. החיוך הזה הוא אות שמחה ענקית שמפעמת בי ומפעימה אותי בכל פעם מחדש, כשאני נזכרת במרואיינים שעברו דרך הצינור שלי, והשאירו בי חותם ענקי. חלק מהשמות שצרובים בתודעתי (ותודתי) הם ד"ר אדווה ביטון (אמא של אדל ז"ל) - על האמונה הפשוטה והכל כך מעצימה שלה בניסיון הכי קשה בחיים שהוא לאבד ילד.

דורי בן זאב (אח של חמוטל המקסימה) - שלימד אותי שבכל מעטה נוקשה מסתתרת נפש הומיה שכמהה להתגלות הקב"ה בחייה, נפש מלאה שאם רק יראו לה את הדרך אל הטוב - היא תבחר בו בלי היסוס.

הרב אלון ענווה שסיפורו על המוות הקליני שחווה והתובנות שהפיק ממנו - טלטלו אותי באחת, ולימדו אותי כמה חשוב הוא הזמן שניתן לנו בעולם הזה, כמה חשוב שננצל אותו בצורה ראויה. 

עידן שטיינורץ שניצח את המחלה הארורה, וקידש שם שמיים ברבים עם הסיפור המחזק שלו. ועוד רבים וטובים שוודאי שכחתי...אך הלב לעולם לא שוכח את מה שהוא הרגיש כשהוא נחשף לסיפור הכל כך ייחודי שלהם. 

הדבר החמישי שאני שולפת מהקיבה הוא בקשה מיוחדת ממני אליכם

אבל בינינו, כל אחד ואחת מאתנו הוא סיפור שכזה. 

כולנו מיוחדים, בכולנו יש דבר מה שאין לאף אחד - בין אם אנחנו כותבים ובין אם קוראים ובין אם מספרי סיפורים (מרואיינים). אני זכיתי להיות צינור למספרי הסיפורים בדרך אחת. דרך של כתיבה. אתם יכולים לזכות לספר את הסיפורים שעוברים דרככם, בכל כך הרבה דרכים אחרות. עין טובה, לב טוב, הקשבה, יכולת הכלה, סובלנות, הארת פנים, דיבור או נתינה שמביעה מעשה חסד כלשהו - כל אלו הם דברים שבאמצעותם ניתנה לכם הזכות לספר את הסיפורים שעוברים דרככם. 

מילתכם חזקה משלי - כי שלי נכתבת על דף וירטואלי שנתון למרמס הכי קטן (למשל קריסת אתר בשל עומס או איזה באג שמשתולל באתר), ושלכם נכתבת על לבו של אדם אחר, שאין דף חזק ועוצמתי ממנו. 

מה שאני נותנת לכם הוא טיפה בים לעומת מה שאתם יכולים לתת לאחרים. 

וזו הבקשה שלי אליכם לשנה החדשה: קראתם דבר מה שחיזק אתכם? העבירו אותו הלאה. אל תשאירו את החיזוק לעצמכם. כל כך הרבה אנשים יש שם בחוץ שצריכים רק איזו מילה טובה, רק איזה לב אחד שחשב עליהם, שנזכר בניסיון שהם עוברים וחשב שכתבה כלשהי יכולה לחזק אותם בניסיון הזה. כל כך הרבה אנשים יש שם בחוץ - מחוץ לכותלי האמונה המספקת צל והגנה מכל פגעי העולם - שזקוקים לכם. 

הם זקוקים למילה שרק אתם יכולים לתת. 

הם זקוקים לחיבוק שרק בכוחכם להעניק. 

אז העניקו. 

יש בכם טוב, יש בכם מילה? אז תמולו איתה את היצר הרע שמבקש הכל רק לעצמו, ותתנו לאחר את מה שאתם מבקשים לעצמכם. אתם רווקים או רווקות? תחזקו איזו חברה רווקה במילה טובה. אתם מצפים לילדים? התנדבו באיזו עמותה לעזרה למשפחות נזקקות. הילד שלכם ירד מהדרך? עוצו עצה למשפחה נוספת שמתמודדת עם הכאב הזה. עשו הכל, רק אל תהיו אילמים בדרך שלכם. אל תיאלמו נוכח מה שעובר עליכם - כי העדר המילים הוא העונש הכי גדול שיכול להיות, למי שיכול להפוך עולמות בעזרת מילה אחת שלו. 

אוהבת אתכם מאוד 

בברכת שנה טובה ופוריה לכולנו, 

שירה.