איך שבים אל ה’? התשובה בהפטרת השבת הנוכחית, שבת שובה. בואו להכיר

בשבת שחלה בעשרת ימי תשובה קוראים את ההפטרה הפותחת במילים "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".

הפטרת פרשת שובה: הושע יד ב-י, מיכה ז יח-כ

שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד ה' אלוקיך כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֺנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ. אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ--אֲשֶׁר-בְּךָ, יְרֻחַם יָתוֹם. אֶרְפָּא, מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם, נְדָבָה: כִּי שָׁב אַפִּי, מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה; וְיַךְ שָׁרָשָׁיו, כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ, יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת, הוֹדוֹ; וְרֵיחַ לוֹ, כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן; זִכְרוֹ, כְּיֵין לְבָנוֹן. אֶפְרַיִם, מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים; אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא. מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם

מִי קל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית, נַחֲלָתוֹ: לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, מִימֵי קֶדֶם.

מדובר בהפטרת תשובה, הפותחת בקריאתו של הושע הנביא לכל אחד ואחד מאיתנו: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך, כי כשלת בעוונך!". בשל הפטרה זו, הנקראת תמיד בשבת הסמוכה ליום הכיפורים, זוכה השבת לכינוי "שבת שובה".

הושע מבאר לפני ישראל את דרך התשובה: "קחו עימכם דברים ושובו אל ה'" – תתוודו לפני ה' בדברים ולא בקרבנות וזה תשובו אליו. "אמרו אליו" – בתפילה, "כל תישא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" – כל עוונותינו סלח, ולמדנו דרך טוב, ובמקום קרבנות הפרים שהיה לנו להקריב לפניך – נשלם אותם בווידוי שפתינו.

ממשיך הושע ומבטיח לעם ישראל שלאחר שיאמרו לפני ה' את הדברים הללו, "ארפא משובותם אוהבם נדבה" – בורא עולם מבטיח שאחרי שיאמרו כן, "אז אסלח לכל חטאותם, ואף על פי שאינם ראויים לאהבה, אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו".

"אהיה כטל לישראל" – לא תפסק אהבתי מהם, כשם שהטל לא מפסיק לעולם, כך לא תפסק אהבתי מהם. "וריח לו כלבנון" - וריחו יהיה מדיף כריח הקטורת שהוקרב בבית המקדש, ששם הולבנו עוונותיהם של ישראל. 

ממשיך הבורא ומבטיח לישראל הבטחה מרגשת במיוחד: "אני כברוש רענן" - אהיה לישראל כאילן ברוש רטוב הנכפף לאדם, ואדם אוחז בענפיו - כך אהיה נכפף לישראל להיות אוחז ידו בי, כלומר: אהיה מצוי לו. "ממני פרייך נמצא" - זכור תמיד שכל טובתך ממני באה.

בעניין זה, כמה מתאימים דברי רש"י על הפסוק המפורסם, המדבר על תופעת ההתקרבות ליהדות, שכה מתפשטת בדור האחרון: "ושב ה' אלוקיך את שבותך". שואלים המפרשים: מדוע לא נאמר "והשיב"? מבארים חז"ל במדרש: כאשר גלו ישראל גלתה שכינה עמהם, וממילא כאשר הם חוזרים מהגלות השכינה – שהיא חלק מה' – שבה עמם. נוסף לכך משיב רש"י: "גדול יום קבוץ גלויות, ובקושי", כלומר קשה מאד לעשותו, "כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו".

מכאן ניתן ללמוד כי קיבוץ גלויות אינו בקבוצות. הוא לא מתרחש בקבוצה של המון אדם. השיבה אל ה' היא אישית. כל אחד חוזר לבד. ויותר מזה: ה' מלווה כל מתקרב אליו באופן אישי, "אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו". ה' "שב" עם כל חוזר בתשובה, פשוט כי הוא מוליך אותו אישית. 

בורא עולם מגיע אלינו בימים קדושים אלו, ממציא את עצמו אלינו, מתכופף אלינו כעץ ברוש רטוב, ומתגלה אלינו. אבא בשמים מגיע ומדריך כל אחד מאיתנו "ממקומו", בנתיב החד-פעמי והבלתי-סלול ממקום בו אנו נמצאים עכשיו אל הקדושה, אל הדבקות, אל החיבור העצום אליו. הבה לא נפנה אליו עורף, בואו ונזכור ש"כל טובתינו ממנו באה", ונשוב אליו באהבה.

הפירושים על פי ביאור 'בינת המקראות'.