יהודים של יום כיפור – למה הם נשארים כאלה?

זכינו והגענו אל פתחו של יום הכיפורים, המסיים וחותם את ארבעים ימי הרצון, בו בישר השי"ת למשה רבינו ע"ה "סלחתי כדבריך!" ובו מבשר ואומר גם לנו מדי שנה "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'". רושם הימים הללו ניכר לא רק בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות, אלא ממש בכל שדרות העם. כה גדולה ההשפעה של ימי הרצון וקרבת ה', שהם מעודדים נשמות אחינו התועים לשוב, ולהצטרף איש לפי ערכו ללגיונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ואם תמיד ידענו שיש מאחינו הרחוקים השקועים בתרדמה במהלך השנה ובחודש אלול, ומתעוררים רק בראש השנה, ויש שלדידם יריית הפתיחה היא בכלל בסליחות של ערב יום הכיפורים, יש המתעוררים רק בליל כל נדרי, יש שקועים בתרדמה עמוקה ומתעוררים ובאים רק לפני נעילה ויש שמגיעים מעט לפני סיום, עם רדת החשיכה, כנראה שהם כבר הכריעו כדעת רבי ש"עיצומו של יום מכפר". דווקא בדור זה, שיש לא מעט שמקטרים תמיד עד כמה הוא ירוד ושפל, זוכים אנו לחוות במו עינינו התגשמות האמירה "ישמעו רחוקים ויבואו" כבר מתחילת אלול באמירת הסליחות. אשר בכוח מילותיהם ואפילו בכוח ניגוניהם לחוד שנתקדשו לשעתן ולעתיד לבוא לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים. אליהן נוהרים זקנים עם נערים. אם מדי לילה באור החיים אצל הגר"ר אלבז שליט"א ועוד, ואם בעצרות סליחות שנערכו בכל רחבי הארץ ברוב עם, שמשכו אליהם נשמות חדשות כפרפרים אל האור. כשהשיא כמובן בסליחות המסורתיות בערב יוה"כ בהשתתפות הראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א, ממשיך מסורת אביו המייסד מרן רבינו הגר"ע זי"ע. במעמד ריבואות מישראל, ורבבות אלפי צופים דרך הלויין, ערוץ הידברות ועוד, בארץ ובחו"ל.

וכמו שכתב רבינו אליעזר פאפו זצוק"ל בעל הפלא יועץ, "אין לך אדם מישראל שלא יהא מרגיש יראה ופחד (בימים הללו), כל אחד לפי בחינתו ולפי הכנתו שעשה מקודם, ולפי פתיחת עיניו. יש ירא יראת העונש ואימות מות, ויש ירא יראת הרוממות, ויש ירא יראה מועטת, ויש ירא יראה גדולה, ויש יותר ויותר גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם".

ובלי לקלקל את הנימה האופטימית בה פתחתי, הרשוני להעלות בפניכם ענין שמטריד את מנוחתי רבות. נכון, ישנה התעוררות אדירה בימי הרחמים הללו. ויש רחוקים שמכאן ואילך מוסיפים והולכים ומתקרבים, והלב מתמלא שמחה לעומתם. אבל מאידך יש לשאול:  היכן כל השאר?! מה לגבי אלו שבאים לסליחות, ולא רואים אצלם שום תזוזה מעשית, לכאורה? ומה עם הללו שמגיעים רק ביום הכיפורים, אבל מאז הם נעלמים מהנוף לחלוטין עד יום הכיפורים הבא? הטענה לא עליהם. אולי דווקא עלינו! האם ניסינו לגרום להם לרצות לשכפל את החוייה?

מדוע רק ביום כיפור הם באים – ידוע. ובכל זאת ארשה לעצמי לטעון שהסיבה שלא חשבנו לגביהם: "מה הלאה?!", היא משום שהיצר הרדימנו והרגילנו שככה זה, יש יהודים של יום כיפור ותו לא.

להבדיל, בעולם העסקים ישנה מחלקה מיוחדת לשימור לקוחות. טובי המוחות מגויסים למטרה אחת: כיצד לשמר לקוחות מזדמנים, כיצד לגרום להם לשוב ולחזור על העסקה (או הטעות) בשנית. האם בעולם הרוחני איש לא אמור לתת את הדעת כיצד לגרום לבאי כיפורים אלו להמשיך לפקוד את בית הכנסת ובית המדרש?!

וכי תאמרו, עד שנדאג לאחרים, הלוואי שאנחנו נשאר באותה דרגה ובאותה רמה כל השנה. וכי אנחנו לא יורדים?! אשיבכם לאמור: א. בל נשכח שכל תפילות הימים הקדושים סובבות סביב ציר אחד: "ובכן יתקדש שמך השם אלוקינו על ישראל עמך", "וידע כל פעול" וכו'. זו לא רק תפילה וציפייה, אלא קריאה לפעולה! כי עלינו לסייע בפועל שיתקדש שמו ברבים. ב. אנו חשים ירידה, ובהחלט עלינו לטכס עצות איך לשמר את העלייה – אם באמצעות קבלות טובות שנעמוד בהן כל השנה ואם בחיזוק תמידי ולימוד המוסר. לעומת זאת, אצל אחינו לא מדובר בירידה, אלא בנפילה מגובה. ושוב, אין המטרה ח"ו לקטרג. הבו עצה הלום.

ובכן, כמה שיישמע פשוט וטריוויאלי, זה תלוי מאוד באופי קבלת הפנים לה זוכה האורח החדש שמקרוב בא, ואינו יודע היכן לשבת והיכן אוחזים בתפילה. לא רק הגבאים מצווים בכך, אלא כל אחד מהציבור שבא וישב אצלו אחד מן האורחים לרגע הנ"ל, שלא ישכח את יתר מטלותיו כיהודי להאיר פנים לאחיו. והגם שאימת הדין חופפת עליו, יזהר שלא יזעיף פנים לחברו, ואדרבה, יקדמנו בפנים צוהלות וידריכנו בדרך ישרה למצוא דברי חפץ במחזור. ובפרט במניינים המוגדרים לקהל מסוים, חובה קדושה לתת יחס הולם ומכבד לכל באי בית השם, יהיו מי שיהיו. ופשיטא שבבתי הכנסת שמוכרים מקומות, חובה להותיר מראש ובשפע מקומות מיוחדים לאורחים הבלתי מתוכננים.

מובן שהכל תלוי גם בעוצמת החוויה הרוחנית שאנו מעניקים למתפללים החדשים. אם התפילה נערכת בטוב טעם ודעת, לא במרוצה ולא באריכות יתירה, אלא בדרך ממוצעת, בשפה ברורה ובנעימה קדושה, וגם המכירות לא נערכות עד לפקיעת עצבים, כדרך שהזהירו רבותינו שלא לגרום טורח ציבור, בפרט ביום נשגב כזה, שהזמן יקר ביותר – יש יותר סיכוים שהנפש תתחבר.

העצה השלישית היא העיקרית והנכבדה ביותר. הן בדרשה שלאחר כל נדרי, ובכל הזדמנות, ובעיקר קודם נעילה שהלבבות פתוחים ביותר וביהכנ"ס בתפוסה מלאה, לבד מדברי ההתעוררות הרגילים, מה טוב אם יבחרו הרבנים שומרי משמרת הקודש לקדם בברכה ובסבר פנים יפות את כל הבאים להסתופף בחצרות בית ה', ולחזק את הציבור כולו, הרחוקים והקרובים, בעיקר לקבוע עיתים לתורה, ולהזמין אותם בחיבה להשתתף בשיעורי התורה והתפילות במשך השנה כולה, תוך פירוט השיעורים הקיימים וזמניהם. חייבים לנצל את המומנטום החד שנתי הזה, ולדבר גלויות על ההמשך! ואם אין שיעור – לא להתמהמה, אלא לייסד מיד במקום שיעור, וכדי לייצר גרעין לבקש ממי שמעוניין להשתתף בל"נ להרים ידו בפומבי, לפרסם עושי מצוה וליצור "מחייב". ושמא ימחלו גם הגבאים למכור עליה-שתים לא בממון, אלא בסך שיעורי תורה שהזוכה מתחייב להשתתף בהם בל"נ. וגם להכריז בשער בת רבים זמני השיעורים, ובלי ספק יעוררו הדברים סניגוריא רבתי בשמי שמיא.

חשוב מאוד להכין מבעוד מועד פליירים מושקעים וצבעוניים, ובהם זמני השיעורים, שיונחו בבית הכנסת, ואף לחלקם בפועל בידי האורחים תוך כדי לחיצת יד נעימה, שתזכיר להם בצורה מושכת וחווייתית שבית הכנסת פעיל עוד 364 יום נוספים.

ויהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל, גמר חתימה טובה לכל בית ישראל!

הרב ראובן זכאים משמש כראש ביהמד"ר לרבנים ובית הוראה "זכרון יעקב" בירושלים, ומרצה בכיר בהידברותועוד.