"ואם לא - מתה אנוכי": אין לך בנים? תחפשי את האנוכיות שבך, ותמיתי אותה

12 בלילה, יום חמישי. 

הבית מדיף ריחות של ניקיון לכבוד שבת, ואני רוגעת. עוצמת עיניים ומתחברת לשקט החדש של היום הזה, שחדר אל התודעה שלי לפתע פתאום. לפני כן זה היה סתם יום חמישי רגיל, שאין בו לכאורה שום בשורה עבורי. 

עד שהיא הגיעה. 

היא. אני לא מכירה אותה, מעולם לא ראיתי אותה בעיניי הפיזיות - אבל הנשמה, או-הו, כמה שהיא מוכרת לה. 

היא הייתה שם כבר, המפגש הזה היה בינינו באיזו נקודת זמן עלומה. אולי בגלגול אחר... וככל שהיא מדברת, אני מרגישה שאני אוהבת אותה יותר ויותר. ככל שהיא משתפת, אני מרגישה שקל לי לחשוף עוד טפח מעצמי. ככל שהיא מביעה דעתה אני מרגישה שמשהו בתוכי נע לכיוון של התחדשות. 

ואז זה מכה בי: התחושה שיש עבורי יותר מבשורה אחת, יותר מישועה אחת - שמחכה להתגלות בחיי. 

נועה היא ישועה אחת גדולה שהגיחה אל חיי כמעט בלי הכנה, אבל כל שיחה איתה היא אינסוף נתינה של הקב"ה אליי. עבורי. בדיוק בכלים שלי, בדיוק איך שאני צריכה לשמוע, בדיוק איך שעושה לי טוב על הלב, בדיוק איך שמניע אותי לפעולה. 

אנשים כמוך, כל נשימה שלהם בעולם הזה - הופכת אותו לטוב יותר

איזו זכות זו שקיימים אנשים כאלה בעולם - אנשים שרגע לפני שהם התגלו בחייך היה לך ברור שהם מהזן הנעלם, זה שאולי הכרת פעם בעברך, אבל כבר שנים שאת לא מכירה אותו. שחשבת שהוא נגוז מן העולם.

וכשאנשים כאלה, כמו נועה המדהימה והיקרה שכרגע סיימתי שיחה של למעלה משעתיים עמה, מגיחים אל חיי פתאום - אני יודעת שאני חייבת לעצור את הכל. 

לעצור ופשוט להרים מבט כן אל השמיים, ולהודות לבורא עולם בחיוך שנמתח מסוף העולם ועד סופו. 

אנשים כמוך נועל'ה יקרה ואהובה, שעוזרים לי להיות אדם טוב יותר ממה שהייתי שנייה קודם לכן - הם גם האנשים שיביאו את הגאולה לבסוף, ולא. אני לא מדברת רק במושגים של חתן וחתונה. מהמושגים האלה כבר מזמן 'יצאתי' אל עולם רחב ומעניק הרבה יותר, עולם שבבסיסו עומדת הבנה שחוץ ממני, יש עוד אנשים כאן בגלובוס הזה שזקוקים לדברים, שחסר להם. 

אנשים כמוך, או יותר נכון את בעצמך - עוזרת לי להודות מלוא גרון על כך שהזן האיכותי, זה שאני מתפללת עליו שנים בדמעות שליש, לא נעלמו מן העולם. השיחות איתך והעומקים שאני זוכה להגיע אליהם בזכותך, בזכות ההסתכלות המיוחדת שלך על העולם, בזכות האהבה והעין הטובה שאת מרעיפה עליי חינם אין כסף, בזכות טוב הלב הענקי הזה שלך שמצטרף אל מידות זכות ומזוככות אחרי שנים של עבודה קשה ומאסיבית - גורמות לי להודות על עצם הקיום שלי. 

כי אלמלא הייתי קיימת לא הייתי יכולה לראות שיש אנשים כמוך, שכל נשימה שלהם בעולם הזה - הופכת אותו לטוב יותר. 

אני יודעת שהיא נשמעת, הזעקה שלי

איך אברך על הזכות הזו שנפלה בחלקי? אינני יודעת לעשות דבר פה בעולם, מלבד לכתוב. 

איך אברך עלייך נועלה יקרה שלי, על ההשלמה הזו שאני מוצאת בך, על הרוגע שאת גורמת לי להרגיש אחרי שיחה אחת איתך למרות שאנחנו בכלל לא מכירות זו את זו - איך אגלה לך שהגמר של החתימה הוא רק טוב, ומוכרח שיהיה רק טוב כשיש אנשים כמוך בעולם. 

כשאת מברכת אותי בסוף השיחה ב'גמר חתימה טובה', אני פשוט יודעת שהחתימה של השנה הבאה תהיה כל כך טובה - שמה שבאמת נותר לי לעשות הוא רק לחייך ולבכות בהתרגשות של שיא השיאים מתוך הכרת הטוב הכי גדולה שלי לבורא עולם, והוא ורק הוא עדי על הרגע האמיתי הזה שבו אני כותבת את השורות הללו. 

כל מה שנותר לי לעשות כשאדם כמוך מברך אותי ואומר לי שהישועה שלי קיימת בעולם ושברור שאני אזכה בסוף - הוא להביט למעלה, לריבונו של עולם, לאבאל'ה הטוב והמדהים שלי שברא כאן הכל לכבודי, הוא כבודו, ולשחרר זעקה שנשמעת מסוף העולם עד סופו. אני יודעת שהיא נשמעת, הזעקה שלי. אני יודעת שהיא נשמעת כעת, דקיקה ועמומה אך עדיין עוצמתית מאין כמוה - באוזני המיואשים כולם. 

אלו שכבר לא האמינו בטוב של הבורא וביכולת וברצון שלו להיטיב. 

אני יודעת שהזעקה שלי נשמעת כעת באוזני הרווקות המבוגרות שכבר התייאשו מהחיפוש, שכבר לא מאמינות במציאה. 

אני יודעת שהזעקה שלי נשמעת כעת באוזני האלמנות המבכות, שהיה להן את הבעל הכי טוב בידיים אך הן איבדו אותו לנצח, והן כמעט לא מסוגלות להאמין שכזה מין טוב יכול לעטוף אותן בשנית. 

עם מה אני באה אל בורא עולם, כשאני אפילו לצום יום אחד בשנה לא יכולה עכשיו?

אני יודעת שהזעקה שלי נשמעת כעת באוזני המתבוססים בפרנסה בדוחק, באוזני המלאים כרימון בכישרונות מפה עד הודעה חדשה שעובדים בעבודות לא להם ולא יודעים איך לצאת מהלופ שלופת אותם ומחזיר אותם בכל פעם מחדש אל המעגל של מחוסרי העבודה. מחזיר אותם שוב ושוב לאמונה שהם כבר לעולם לא יצליחו למצוא עבודה כלבבם, שהם לעולם לא יצליחו למצוא מקום בעולם. 

אני יודעת נועל'ה יקרה שלי, שאת הבשורה שאת מביאה אליי - אני מביאה כעת אל כל המיואשים שכבר נמאס להם לחכות לטוב הזה שיבוא. נמאס להם להודות שהטוב הזה היה קיים פעם, ושהם כבר לא רואים אותו. נמאס להם להודות פעם אחר פעם שהם אולי לא ראויים לטוב הזה, ולכן הוא כבר לא מתגלה בחייהם. 

12:18 בלילה, יום חמישי. 

ביום שלישי הקרוב שיבוא עלינו לטובה - יחול יום כיפור. 

שנייה לפני שהתקשרת ביקשתי מהקב"ה שייתן לי כלי מסוג אחר ביום כיפור הזה, לבוא איתו לבית הכנסת. כי כמי שעברה ניתוח לקיצור קיבה אשתקד - לצום אני לא יכולה. בניתוח הזה צריכים לאכול כל שעתיים, אבל אולי השנה אצליח לפחות להתנזר מאוכל ולהסתפק בשתייה. 

עם מה אני באה אל בורא עולם, כשאני אפילו לצום יום אחד בשנה לא יכולה עכשיו? זה מה שניסיתי לברר עם עצמי שנייה לפני שאת התקשרת. עם מה אני באה כעת אל בורא עולם? עם המילים שלך, מילים שכל כולן מבשרות תקווה, ואהבת ישראל, ודעת, וחוכמה ענקית שלא פגשתי הרבה מאוד זמן. אני מעצמי - אין לי כלום. 

אני מעצמי - עפר ואפר. 

נועהל'ה יקרה, בזכותך אני מצליחה להבין שזה באמת לא העיקר להתחתן

כל מה שאני, אבל ממש הכל וגם הקול (שנשמע כעת עמום ודק אך עוצמתי מאין כמוהו אל קוראיי האהובים) - הוא בזכות אנשים כמוך. בזכותך העלעלים הקמלים נצבעים שוב ירוק, מוכנים לתהליך פוטו-סינטטי. אולי זה רק צילום, אולי זה רק מלאכותי, אבל זה שלי ויש כאן יופי, ויש כאן אמת שרוצה ומשוועת לצאת אל העולם. להעניק לו גוון קצת אחר, בין כל הירוק עד שכבר קיים בו. 

את נועל'ה יקרה הוא הירוק עד שנגלה אליי היום, ועם זה אני באה לבורא עולם ביום הכיפורים שלי. עם חיוך ענקי אני אשב מול האבא הענק שלי, מול האבא שהוא אינסוף טוב שלי, ואני לא אצום - אני אשביע אותו במילים של הודיה. אני אומר לו שאני מאושרת, ושאני מודה לו על הישועה שהוא שלח, ושאני מרגישה כבר שבעה, שאני לא מתהלכת בעולם הזה רעבה יותר, ושאני באמת באמת מצליחה כבר לראות איך שהכל היה לטובתי גם מה שהיה נראה כרע, ושאני כל כך אסירת תודה על זה שהוא חשף את הטפח הזה וגילה לי שיש מציאות של 'נועה' בעולם שלי. 

יש מציאות של תנועה, של דברים שזזים - גם אם אני לא תמיד מסוגלת לראות אותם. בזמן שאני בוכה על בדידותי - ישועה נפלאה הולכת ונרקמת לה במילים, במגע, בדעת. 

נכון, הדעת הזו היא של מישהו אחר. היא לא שלי. אבל היא משלימה לי בתוכי חלקים חסרים שחשבתי שדינם לגווע במוות איטי ואכזרי של התפכחות, של הסתפקות במה שיש ולא במה שצריך להיות.

נועהל'ה יקרה, בזכותך אני מצליחה להבין שזה באמת לא העיקר להתחתן. 

העיקר הוא להיות מסוגלת לעמוד מול החסרונות שלי, מול החסרונות שבי - ולהודות עליהם. לשמוח בהם. לדמוע אותם ולדעת שזה רצון השם, וזה הכי טוב כרגע, ואין יותר טוב מזה. 

את נועהל'ה יקרה, שגרמת לתנועה פתאומית בתוכי, להתחדשות לקראת הגמר חתימה שלי - הצלחת לגרום לי להבין שזה באמת לא משנה מה יקרה איתי. זה לא משנה אם אתחתן או לא, זה לא משנה אם תהיה טבעת שתחתום את הסיפור שלי במה שהעולם קורא לו 'הפי אנד'. מה שמשנה הוא שאני קרובה בעוד כמה קילומטרים לקב"ה, לאבא שלי. מה שמשנה הוא שאני קרובה בעוד כמה שנים לעצמי ולטוב שלי - שחשבתי שכבר איננו. 

לאן את בורחת בתוך המוות שלך?

בזכותך אני יודעת שלא משנה מה יהיה - מה שמשנה הוא שכל מה שיהיה, ברור שהוא רק טוב. זה ברור כשמש, ומי שלא רואה את זה עכשיו - שתתחיל להודות על החוסר, שתתחיל לצעוק את התודה שלה לבורא עולם כל יום וכל היום, וגם איפה שנדמה שחסר לה ושלא טוב לה - שתודה על זה. כי אם נדמה לך שאני לא מודה על ההצעות המעליבות שמגיעות אליי, אם נדמה לך שאני לא מודה על הדחיות שאני חווה, ואם נדמה לך שאני לא מודה על החוסר שלימות שבתהליך שלי - אז את טועה. 

לצד הטורים 'שלי' על מה שלדעתי לא צריך להיות כך, אני מודה כל הזמן, אני מודעת כל הזמן (או לפחות משתדלת). אני לא מושלמת, אבל ההשלמות ה'קטנות' האלה שבדרך גורמות לי לקבל את הפגמים שלי ושל האחרים בצורה טובה יותר, בצורה מכילה ואוהבת יותר. אני לא מחכה למושלם, באמת שלא. אני לא מאמינה במושג מושלם - אני כן מאמינה ביכולת שלנו כבני אדם מתבוננים ובעלי בינה, להשלים. 

להשלים עם החסרונות שלנו, זה להודות עליהם. 

להשלים עם זה שעוד לא התחתנתי, זה להודות על זה שעוד לא התחתנתי. זה לנבור בקישקע של השאלה למה זה קרה דווקא לי, ומתוך החוסר - להגיע להבנה שיש כאן שלימות הכי גדולה שיכולה להיות. שלימות שמחכה רק עבורי, שרק אני יכולה להפוך אותה למי שהיא. בלעדיי, בלי ההסתכלות הייחודית שלי עליה, היא לא באמת תהיה מושלמת. היא מחכה רק לי שאשלים אותה. 

זו עבודת נפש מאוד דקה ועדינה שגם אני בעצמי עדיין לומדת אותה, אבל ככל שאני מתרגלת בה יותר, ככל שאני מתרגלת אותה יותר - אני מצליחה לראות איך שהיא משנה תפיסות עולם שגויות שנאחזתי בהן כל כך בחושבי שכך צריך להיות ולא אחרת. "הבה לי בנים - ואם לא, מתה אנוכי". אז זה בדיוק מה שהקב"ה ניסה ללמד אותי כל השנים. תעבור עלייך תקופה כזו שירה, שלא יהיו לך בנים, תקופה זמנית אני מקווה, אבל עדיין - הבנים אין. ובכל זאת, שם את נבחנת, שם אני רוצה לראות איך את מתמודדת. לאן את בורחת בתוך המוות שלך? האם את מרפה ידיים ואמונה, או שאת מתחזקת ושבה וקמה מתוך הנפילה האינסופית שלך?

"הבה לי בנים, ואם לא - מתה אנוכי". אם לא תיתן לי בנים השם - אני אחפש את האנוכי שלי, את האנוכיות שלי - ואמית אותה. אין בי יותר רצון להקים בית בשביל עצמי, אני מקריבה אותו על מזבח הרצון לעבוד אותך. לקדש שם שמיים בחיי, וגם במותי שהוא עוד בחיי. אין לי רצון להתחתן, אין לי רצון להביא ילדים לעולם, אין לי רצון שהוא לא רצונך. 

בזה הרגע אני ממיתה את כל הרצונות שהם לא רצונך, ומחייה בי את כל הרצונות שהם רצונך. אם זה מה שאתה רוצה, אם כך אתה חושב שהכי נכון לי, אם זה מה שישמח אותך, אם זה מה שיגרום לילדים שלך להתקרב אליך דרכי, אם זה מה שירומם את רוחם בך - אז עשה אותי כלי לאמת הזו, כי זה מה שאני רוצה באמת. אני רוצה להתבונן על המקום שלי בעולם ולמצוא בו אנשים כמו נועה, שהם בבחינת 'פת בסלי'. 

עכשיו זו הישועה. לא מחר, לא אתמול, אפילו לא הרגע הבא

אני רוצה למצוא כאן, במקום שלי, בנקודה הזעירה והפצפונת הזו שנקראת הייעוד שלי - את עצמי טובה יותר. את עצמי שונה באמת, כל רגע, ולא רק לפני הגמר חתימה. למצוא את עצמי טובה בשנייה הבאה, טובה יותר ממה שהייתי קודם לכן בזכות התנועה הזו שבנפש, בזכות נועה שגורמת לי לכל כך הרבה התבוננות בתוכי. 

עכשיו זו הישועה. לא מחר, לא אתמול, אפילו לא הרגע הבא. 

הנשימה הזו ממש היא הגאולה שלי, היא הישועה שלי, היא התודה שלי לבורא עולם על כל הטוב האינסופי הזה שאני מרגישה כעת, טוב שלעולם לא אוכל לגמול עליו באותה עוצמה של טוב בדיוק, כשאני מעבירה אותו למישהו אחר. הנשימה הזו ממש היא האהבה שלי לבורא עולם שאין לה תחליף, ואם ביום האתמול (כן, כן, ממש אתמול יום רביעי), כשמשודך שאל אותי את אחת השאלות הקשות ביותר ששאלו אותי אי פעם, שהעמידו אותי בצומת דרכים נבוכה שבה לא באמת הייתי מסוגלת לתת לקב"ה את כל כולי - אז היום, יום אחרי בלבד, אני חוזרת בי מהתשובה שנתתי לו. 

מה שהוא עימת אותי איתו זו השאלה מה יותר חשוב לי - להתחתן ולהביא ילדים לעולם, או לשמור על הקשר עם הקב"ה ולזכות בהגנתו לא רק בעולם הזה אלא גם בבא? תתפלאו, אבל לא בחרתי באפשרות השנייה, למרות שאני מטורפת על הקב"ה ואני חושבת שהוא יודע את זה. אתמול בחרתי באפשרות הראשונה כי התבוססתי באנוכי, באנוכיות שהיום אני מבקשת להמית. 

האם אצליח? ימים יגידו, אבל מה שבטוח הוא שאנשים כמוך נועה, נותנים לי את הכוח לרצות. 

טור זה נכתב לזכותה של נועה בת ענת עינת ובניהו בן ליאנה - להצלחתם בגשמיות וברוחניות, ולהצלחת ילדיהם עד סוף כל הדורות. 

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il