הדוגמנית לשעבר: "לא רציתי להתחתן עם מנכ"ל סוכנות דוגמנות"

אם מישהו היה מספר לחופית קרני בעודה ילדה צעירה, כי יבוא יום בו היא תחזור בתשובה ותקפיד על שמירת מצוות, חופית לא הייתה מבינה על מה הוא מדבר. לא רק מכיוון שהיא גדלה בבית המרוחק לגמרי מכל הדברים האלו, אלא גם כי היא בכלל לא ידעה מהי שמירת מצוות.

"נולדתי בנתניה, כבת בכורה לאבא אשכנזי חיפאי ולאמא תימנית מושבניקית", היא מספרת על עצמה. "חייתי חיים רחוקים לגמרי מתורה ומצוות. נכון שאמא הדליקה נרות שבת ואבא עשה קידוש, אבל מיד אחרי הקידוש ישבנו לצפות בטלוויזיה".

את המושג 'תפילה' היא הכירה רק דרך סבא שלה ז"ל, אביה של אמה. "סבא היה מהתימנים מהזן של פעם והוא ידע את כל ספר התהילים בעל פה. אני חושבת שבזכותו אמא הקפידה על הדלקת נרות. היא רצתה לכבד אותו".

"חשבתי שאין עתיד"

כשהייתה חופית בת 14 היא חוותה טלטלה. סבא שלה מהצד האשכנזי (אביו של אביה) נפטר והיא התעקשה ללכת ללוויה שלו. "זו הייתה פעם ראשונה שהגעתי ללוויה ופעם ראשונה שראיתי גופה, כמובן שעקבתי אחרי כל פרט ופרט מהלוויה גם בזמן שהורידו את סבא לקבר. זה זעזע אותי ממש. סבא שלי היה אדם בסביבות שני מטר גובה וחצי מטר רוחב, וכשרואים איך שאדם כזה מסיים את החיים שלו ובעצם לא נשאר ממנו כלום, זה מעורר המון מחשבות. הייתי מזועזעת לגמרי, אני זוכרת שחזרתי מהלוויה מלאה בהרהורים. בלי לדבר עם אף אחד בעולם הגעתי למסקנה שאם באמת זה הסוף, וזה מה שיקרה לכולנו, אז חשוב מאוד שנלמד לנצל כל רגע וכל שנייה.

"לא ידעתי אז מהו ניצול רוחני של החיים", היא מציינת, "אז מבחינתי הניצול הטוב ביותר שיכול להיות הוא ליהנות מכל מה שאפשר, שזה אומר לצאת לבלות, לקנות, לבזבז, לא לדפוק חשבון, להגיד כל מה שבא לי ולעשות מה שמתחשק לי. אימצתי לעצמי את דרך החיים הזו. בכל פעם שהתחשק לי להגיע לעוד הישג מעניין בחיים, הזכרתי לעצמי את סבא ואת העובדה שלעולם הזה יש סוף. באותם ימים לא ידעתי כלום על כך שהנשמה בשמיים, והמסקנה המתבקשת הייתה שלא מצפה לי שום עתיד, לכן כל רגע צריך להיות מנוצל במקסימום".

חופית אכן הצליחה להתקדם במהירות שיא. כבר בגיל 14 היא פנתה לסוכנות גדולה לדוגמנות, שם הזמינו אותה לאודישנים ולאחר מכן שילבו אותה בתפקידי דוגמנות בכירים. "הרגשתי שאני כובשת את העולם, התמונות שלי נראו בכל מקום, ובגיל 16 כבר טסתי לניו יורק כדי להתקבל לסוכנות דוגמנות בינלאומית. באותם ימים גם הצטרפתי ללהקת ריקוד והפכתי להיות חלק מצוות של שחקנים ובדרנים. חרשתי את הארץ במופעים, עשיתי כסף והפכתי למפורסמת. מכיוון שאמא לחצה עליי, אז תרמתי למדינה כאשר עשיתי שירות במשך שנתיים במשרד הביטחון, לאחר מכן המשכתי והוצאתי תואר ראשון. עשיתי את זה רק בשביל הפרוטוקול, אבל הרצון האמתי שלי היה להמשיך לעסוק בדוגמנות ובמשחק, שם הרגשתי שאני ממצה את עצמי".

היה לך טוב?

"כן, הייתי מרוצה מההישגים, אבל במבט לאחור אני יכולה להעיד שתמיד הייתי מצויה בתהליכים של חיפוש. כשהשגתי כסף - רציתי יותר, כשהשגתי עבודה טובה - רציתי להתקדם, כשעבדתי במה שרציתי - שאפתי לקנות רכב ואחר כך התחשק לי דגם משופר יותר. סימנתי 'וי' על כל מה שאפשר ועל הרבה יותר ממה שאפשר, אבל בתוכי הרגשתי צמא למשהו, סוג של חלל. אף פעם לא הצלחתי להיות באמת מרוצה מעצמי ולשמוח במה שיש לי".

חופית מספרת כי זה הוביל לכך שהיא טסה להרבה מקומות ברחבי תבל. "ביליתי במקומות שאנשים רק חולמים להגיע אליהם, קניתי לעצמי בגדים בהון עתק מכל המותגים האפשריים, אבל עדיין לא הייתי מרוצה. היום אני יכולה להעיד שככל הנראה חיפשתי רוחניות, אבל לא מצאתי אותה, כנראה כי לא הייתי מוכנה לכך נפשית".

לא רק שחופית לא מצאה את הרוחניות, אלא שהיא גם הייתה רחוקה ממנה באופן קיצוני. "אני זוכרת את עצמי כבחורה הולכת ומשתתפת בהפגנה בקניון השרון. זה היה אחרי שרצו לסגור את הקולנוע בימי שישי ואני באתי והפגנתי בכל הכוח נגד כפייה דתית. קשה לי להיזכר בזה כיום", היא מודה. "אבל הייתי ממש אנטי".

מורים בני שלוש

בגיל 27 עמדה חופית להתחתן עם בחור שהכירה. "הוא עבד כמנכ"ל סוכנות דוגמנות ומאוד התלהב מכך שאני דוגמנית ומפורסמת, מה שגרם לו להבטיח לי הבטחות ברומו של עולם. הרגשתי שמצאתי את מה שחיפשתי וכבר התארגנתי לחתונה. הזמנו אולם, שמלה, תזמורת, ממש הכל. אפילו שלחנו הזמנות ודודים שלי מניו יורק הגיעו לארץ לרגל החתונה. שבועיים לפני האירוע התפוצץ הכל".

מבחינתה של חופית זה היה משבר אמתי. "אחרי שהחתונה בוטלה הרגשתי שאני לא מוכנה להישאר בארץ אפילו עוד יום אחד. מכרתי את הדירה שלי בהרצליה, השארתי את הכלב אצל ההורים וטסתי לניו יורק. היה ברור לי שאני יורדת מהארץ ומחפשת לעצמי עתיד טוב יותר. בסופו של דבר החלטתי להתגורר בקווינס וחיפשתי לעצמי עבודה".

למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה חיפשה חופית עבודה 'אמתית' ולא בתחום הדוגמנות. "באותו שלב כבר נמאס לי מהדוגמנות", היא מסבירה, "וגם לא היה בקווינס איך לעסוק בזה, אז החלטתי לחפש עבודה מסוג אחר".

העבודה שחופית מצאה לבסוף הייתה הכי לא צפויה מבחינתה. "ראיתי מודעת דרושים על כך שמחפשים גננת לגן דתי בו הילדים דוברים עברית ואנגלית. החלטתי לנסות לפנות אליהם, הזמינו אותי לראיון ואחר כך הודיעו לי שהתקבלתי.

"מבחינתי", אומרת חופית, "זו הייתה עבודה מאתגרת מאוד, גם כי אף פעם לא התעסקתי עם ילדים, וגם כי היה מדובר בגן דתי. ציפו שאלמד אותם על ברכות ותפילות, על חגי ישראל ומועדים, ומאיפה יהיה לי ידע על כך? אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לגן, זה היה בערב שבועות ופתאום הייתי צריכה בפעם הראשונה בחיי לספר על הר סיני, על הסיבה שאוכלים מאכלי חלב ועל התורה. לא הייתי מונחת בזה בכלל, אבל התכוננתי ומסרתי. בסיומו של יום הילדים ניגשו להודות לי, ורק אחד מהם העיר לי בקול מתוק: 'הגננת, שכחתי לברך אתנו ברכות השחר...'"

בסופו של דבר מציינת חופית כי הילדים היו אלו שהחכימו אותה יותר מכל ספר שלמדה. "ילדים בני שלוש וארבע לימדו אותי מה מברכים על כל דבר,  מה זו ברכה ראשונה ומהי ברכה אחרונה. בזכותם רכשתי הרבה מאוד מושגים. אגב, בהנהלת הגן לא דרשו ממני להתלבש לפי כל כללי ההלכה, אבל כן ביקשו שאבוא עם חצאיות. אני זרמתי עם זה. הרגשתי שככה אני מכבדת את הילדים וההורים".

על חזרה בתשובה לא היה מבחינתה מה לדבר. "בכלל לא הייתי בכיוון. נהניתי אמנם להיחשף ליהדות, אבל לא העליתי בדעתי שזה יכול להיות שייך אליי".

אסון נוראי

לפני אחת עשרה שנים, בצום גדליה, התרחש אירוע משמעותי בחייה. בשיחת טלפון תמימה בה ניסתה חופית ליצור קשר עם הארץ, סיפרה לה אמה על כך שארע אסון במשפחתה – בן דוד שלה ואשתו הטרייה היו בחופשת ירח דבש בתאילנד. הם עלו על מטוס יחד עם עוד שלושה זוגות ישראלים, אך בשל תנאי מזג האוויר הקשים, התרסק המטוס כאשר ניסה לנחות בשדה התעופה.

"בן דודי ואשתו נספו בתאונה", מספרת חופית, "אבל בתחילה לא ידעו להגיד זאת בוודאות למשפחות. אז במשך שבוע שלם הגדירו אותם כ'נעדרים'. אין לי מילים כדי לתאר את מה שעבר על משפחתו של בן דודי באותו שבוע. אלו היו ימים נוראים של היטלטלות בין תקווה לייאוש, עם כל כך הרבה סימני שאלה, ואני בכלל נמצאת בחו"ל".

דווקא בעודה רחוקה, הרגישה חופית כי היא רוצה לעשות משהו למען קרובי משפחתה האהובים. "רציתי לעשות משהו רוחני, אבל לא ידעתי מה. אז התקשרתי לבעלת הגן ואמרתי לה שאני 'רוצה ללכת לבית כנסת'. זה מבחינתי היה המקום הרוחני היחיד שהכרתי. היא שאלה את בעלה לאיזה בית כנסת כדאי לי ללכת והוא הציע: 'אנחנו גרים בקווינס, אז לכי להתפלל באוהל של הרבי מלובביץ'. כך באמת עשיתי, ובעודי בדרך, התקשרה אליי בעלת הגן והציעה לי: 'כדאי שתיקחי על עצמך משהו כשאת מתפללת שם'.

"הייתי כל כך בורה", מספרת חופית, "שאפילו לא הבנתי מה פירוש המושג 'תיקחי על עצמך'. הייתי בטוחה שהיא מתכוונת לקחת מעיל או תיק. אבל היא הסבירה לי שכאשר אני באה לבקש משהו מריבונו של עולם, אני צריכה גם לתת משהו בתמורה. זה היה נשמע לי הגיוני מאוד. לכן, לאחר שהגעתי והתפללתי, ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לקבל על עצמי. ידעתי שאני רוצה להציל את חייהם של בני הדודים שלי, הם זקוקים לנס גדול ובתמורה לנס אני חייבת גם להבטיח משהו גדול, ואז החלטתי שאני לוקחת על עצמי שמירת שבת למשך שלושה חודשים".

ימים ספורים לאחר מכן כבר הבינה חופית שבני דודיה אינם בין החיים, אך על שמירת השבת היא המשיכה להקפיד במרץ. זה הוביל אותה להיכרות עם קבוצת משפחות מחסידות חב"ד שהתגוררו בקווינס ואירחו אותה בלב פתוח וביד רחבה בסעודות השבת. "קצת מצחיק להגיד ששמרתי שבת באותה תקופה", מספרת חופית על עצמה, "כי אמנם השתדלתי מאוד, אבל השבת שלי נראתה כמו אצל ילד קטן שמתחיל ללמוד. ידעתי שאסור להפעיל את הטלוויזיה בשבת, אז הייתי מפעילה אותה לפני הדלקת נרות ומשאירה אותה פועלת במשך כל השבת. כשהייתי צריכה לצאת מהבית, הייתי מזמינה נהג מונית גוי עוד לפני כניסת שבת, ואת האוכל הייתי מחממת על האש שדלקה מכניסת השבת על הגז, כי לא שמעתי על פלטה. הייתי מאוד תמימה, חשבתי שכך נראית שבת".

אבל בתוך זמן קצר היא כבר שמעה מאנשי הקהילה החרדית אליהם התקרבה על כך שבשמירת השבת יש פרטים נוספים. הם גם חשפו אותה ליופי שביהדות ולהלכות נוספות. "אחרי שלושה חודשים של שמירת שבת החלטתי לקחת על עצמי קבלה נוספת והחלטתי שאני שומרת נגיעה. אחר כך הייתה מישהי מקהילת חב"ד שהחמיאה לי: 'איך השמלה שלך יפה עלייך'. זה הגיע ממקום כל כך טוב, עד שהחלטתי באותו רגע 'להעיף' את כל הג'ינסים מהארון והתחלתי ללכת עם שרוולים ארוכים ועם חצאיות. התחלתי להקפיד גם על כשרות ואכלתי רק בד"ץ מהדרין. הייתי שומעת באותם ימים גם הרבה מאוד שיעורים של הרב זמיר כהן והרב פנגר דרך ערוץ הידברות. הייתי נרדמת איתם בלילה וקמה איתם בבוקר. הם תרמו לי המון והשיבו לי על הרבה מאוד שאלות".

במשך כל אותה תקופה הזדמן לה להתארח אצל משפחות שונות בשבת. "ישבתי על יד שולחן השבת ולא גמרתי להתפעל מהיחס המיוחד שיש בין בני הזוג", היא מתארת. "ראיתי איך שהבעל מכבד את אשתו ושר לה 'אשת חיל', ואיך היא מגישה את האוכל לשולחן, מטפלת בילדים ומחנכת אותם. פתאום הבנתי עד כמה שאני צריכה להודות לאלוקים על כך שלא התחתנתי בזמנו עם אותו בחור שהכרתי. כי אני לא רוצה להקים בית עם מנהל סוכנות דוגמנות, אני רוצה בית של תורה, בדיוק כמו שאני רואה כאן. באותם ימים חלפה בי גם ההכרה שברצוני לשוב לארץ ולחפש שם את זיווגי".

ים של סייעתא דשמיא

לארץ שבה חופית חזקה ומחוזקת. "הייתי דוסית קטנה וחמודה", היא מתארת, "הציעו לי מספר שידוכים ואחד מהם התגלה כבעלי, שאף הוא חוזר בתשובה כמוני". על תהליך הפגישות והאירוסין היא אומרת שאפשר לכתוב ספר שלם. "הייתה כאן כל כך הרבה סייעתא דשמיא. הקב"ה סובב את כל העולם על מנת שניפגש ושנתחתן, הוא פשוט רצה אותנו ביחד. ואגב, החתונה שלנו הייתה נפרדת לגמרי, בקדושה ובטהרה. כמה שזכינו".   

חופית ובעלה הקימו את ביתם והם מתגוררים כיום בעינב שבשומרון, חופית עובדת כמורה ורכזת לאנגלית ובזמנה הפנוי מוסרת הרצאות על סיפור חייה ומשתדלת לחזק ככל הניתן את אלו שנמצאות עדיין בדרך, תוהות ומחפשות את עצמן. "אבל עיקר העיקרים", היא אומרת, "זה שזכיתי להקים משפחה ולגדל את ילדיי המדהימים".

שבעה ילדים יש לחופית בלי עין הרע, אשר האחרונה שבהם נולדה בערב ראש השנה האחרון. "זכיתי", היא אומרת, "זכיתי להגיע למקום הנכון ביותר עבורי ולהכיר באור העצום של היהדות. אני מודה על כך בכל יום מחדש".

ליצירת קשר עם חופית קרני: hofitn@gmail.co