איה קרמרמן מבקשת סליחה על השימוש העודף שלנו בטכנולוגיה

סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו. זו פחות או יותר תמצית העסק. לא?

25 שעות, די מענות, מסתכמות ברצון להשאיר הכול מאחור, לפתוח דף חדש, חלק. פעם בהרצאה ששמעתי הרב אמר שיום כיפור בכלל לא קשור למחילת ה'. הרי מלכתחילה הוא חנון ומרבה לסלוח. יום כיפור הוא היום שבו אנחנו סולחים לעצמנו. נקודת זמן שבה אנחנו מתפללים שבתוך עצמנו, נחזור להיות נקיים מחטא ועוון, ראויים לשפע ולאהבתו האין סופית. ה' לא צריך יום בשנה כדי לעשות לנו ספירת מלאי לחטאים. הוא ממשיך להזרים אהבה אין סופית. אנחנו אלו שחייבים את הריסטרט הזה. בעיקר בעיני עצמנו. אני מתחברת להסתכלות הזאת, וכנראה שאני לא לבד. כי בכל אחת מההרצאות שאני מעבירה באלול או בעשרת ימי תשובה, כשאני מדברת על הנקודה הזאת נשים יושבות ומהנהנות בהסכמה כואבת. אין ספק, בלענות את עצמנו אנחנו חזקות. נותנות עבודה. אנחנו לא זקוקות לכיפור בשביל להכות לעצמנו על החזה בתוכחה. אנחנו עושות את זה מצוין כל ערב במיטה. חושבות על מילה מיותרת שאמרנו לילד, מבט צורב ששלחנו בלי מילים. אוי. כמה "אשמתי" יש שם, במחשבות לפני עצימת העיניים.

למרות זאת יש משהו משותף כנראה לכולנו, שראוי לכפר עליו, להתוודות ולהתחיל מחדש. הגיע הזמן לעצור את הנפילה התמידית, שעליה אנחנו כלל לא נותנים את הדעת לפני ההירדמות בלילה. יודעים למה? כי בדיוק בזה אנחנו עסוקים רגע לפני השינה. כן, אני מדברת על ההתמכרות שלנו למסכים. אל תנחרו בבוז. כולנו לוקים בזה. אבל למה החלטתי להתמקד דווקא בזה? כי לפני כשבועיים הוזמנתי לכנס החינוך של חולון. המסר של הכנס היה שלהתנתק זה החיבור החדש, והוא עסק בהתמודדות שלנו ושל הילדים עם העולם הווירטואלי השתלטני, ובעיקר בהתמודדות של המורים מול הילדים המכורים.

הנתונים, המספרים והמחקרים שהוצגו פקחו לי את העיניים לראות את עוצמת הבעיה, וגרמו לי להתבונן פנימה. אחד הדוברים בכנס היה דרור גלוברמן, עיתונאי ומגיש טלוויזיה אשר מתמחה בטכנולוגיה ובהשפעתה על כולנו. לא פשוט לשבת ולהקשיב לאינפורמציה הכואבת כמו בומבה לפנים. השורה התחתונה: אנחנו מכורים. וכמו האמרה שרחל אמנו הייתה יפה אבל כקופה מול יופייה של חווה, ככה אנחנו עם הילדים. אם אנחנו מכורים, אז הם בקריז תמידי.

מכורים ללייקים

הנה כמה מההסברים בהרצאתו, רק כדי שנדבר בשפת לייקים משותפת:

הרשתות החברתיות הן לא רשתות חברתיות, הן חברות בורסאיות עם מטרה אחת ויחידה: לעשות עלינו כסף. זהו. נקודה. רק מה? הן נשענות עלינו, היוזרים, ולא יכולות להיות רווחיות בלעדינו. אז איך הן גורמות לנו לעזור להן להרוויח כסף? הן הופכות אותנו למכורים. לא לרשת חלילה, אנחנו מכורים להרגשה שהשימוש ברשת גורם לנו, כי הוא מעורר תהליכים פיזיים בגוף. בכל התחברות לרשת החברתית הגוף מפריש הורמונים בעלי השפעות ממכרות. הראשון הוא קורטיזול, הורמון המופרש בגוף כאשר אנחנו חווים סטרס.

אם נתרגם את זה לחיינו, בכל פעם שאנחנו כותבים פוסט או מעלים תמונה, אוטומטית הקורטיזול זורם בגוף. כמה לייקים יהיו? כמה שיתופים? מי מהחברים יגיב ומי יתעלם? למה לא מגיבים? החרדה של "מי יחיה ומי ימות" קיימת ללא הפסק בחיי המשתמש. כמובן שמי שהתמונה שלו לא הפכה לחביבת הקהל חווה סטרס עצום, שכן המניה החברתית שלו צונחת משמעותית, לא רק בעולם ההיעלם אלא גם מחר בבוקר, בכיתה. אם כשהיינו ילדים היה ממד חברתי אחד שבו היינו מתמודדים, היום יש כמה ממדים מקבילים שבהם אנחנו נמדדים. כולנו מחכים בחרדת קודש לכל סימן חיים מהטלפון, אם זה בהודעה, סמס או לייק מאיזו דודה רחוקה. העיקר שההודעה תגיע.

למה זה ככה? כי בכל ביפ מכיוונו של הטלפון, בכל לייק או סמיילי, מופרש דופמין, הורמון שגורם לנו להתרגש ומשחרר לגוף תחושת עונג. משמע, אנחנו חיים בין חרדה תמידית לתחושת עונג רגעית. כולנו תלויים באנשים חיצוניים כדי להתאזן פנימית. מקסים, אבל בואו לא ניתמם, קברניטי הרשתות כבר למדו את הנושא לפניי ולפנים. הם נשענים על התהליכים הללו ומעצימים אותם. לטובתנו הבלעדית כמובן.

על חטא שחטאנו בשכחת הילדים

שנית, מחקרים מלמדים על האופן שבו הרשתות החברתיות משנות את האינטראקציה החברתית בעולם, על ההשפעה שלהן על המציאות, ועל איך שאנחנו תופסים את המציאות. נו, אז מה רע? מה רע בלפרגן? בלשתף? אין פה עניין של טוב או רע. רק אנחנו חייבים לזכור שיש אינטרס כלכלי נקי ומזוכך. הרבה כסף מתגלגל לכיס של מישהו על כל לייק. על כל דקה שהרשת שואבת מזמננו, על כל רגע של חיבור לווריד, של מניפולציה על ההורמונים שלנו, של התמכרות והישענות רגשית, הם מראים נתוני צמיחה בבורסות. בעוד שאנחנו משווים את עצמנו לשחקנים או לצרכנים, למעשה אנחנו הבטרייה. אנחנו הפלטפורמה. על הגב שלנו שואבות הרשתות החברתיות את הרווחים שלהן. ככל שאנחנו מכורים יותר, פעילים יותר, מגיבים יותר, משתפים יותר – כך הן מרוויחות יותר. עלינו. מקסים כבר אמרתי?

אז ה', א‑לוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו. על חטאים שחטאנו לפניך בבזבוז זמן. בשכחת הילדים, הבעלים, העבודה, עבודתך. בהתמכרות לסמיילים וירטואליים במקום החיוך של מי שמולנו. בגזל שינה בגלילת המסך האינסופית עם האצבע. בעייפות של היום שאחרי בגלל שהתעוררנו ובדקנו ווטסאפים באמצע הלילה. בעשרות פעמים שהילדים ביקשו תשומת לב והיינו עסוקים במסך. בסימוס בזמן נהיגה. בנצרכות חיצונית כדי להרגיש קיימים. בזה שהפכנו לעבדים לא לך. א‑לוה סליחות, תן בי את העוצמות לפתוח דף חדש בחיי, ולא בפייסבוק.

קניידלך

לקראת עונת החורף הבאה עלינו לטובה, החלטתי לא לחכות לפסח כדי לתת את המתכון הבא.

חומרים ל-10 כדורים:

ביצה / כוס קמח מצה / 3/4 כוס מים רותחים / חצי כוס שמן / כפית מלח

אופן ההכנה:

מפרידים את החלמונים והחלבונים, ומקציפים את החלבונים בקערה עד שמתקבל קצף לבן / מערבבים בקערה נוספת את החלמון וקמח המצה / מוסיפים את המים הרותחים והמלח ובוחשים היטב / מוסיפים את השמן עד לקבלת בצק סמיך / מקפלים פנימה את קצף החלבונים / מניחים בצד לכמה דקות לערבוב טעמים / קורצים כדורים מהבצק ומגלגלים אותם בשתי ידיים / מבשלים במרק או בסיר עם מים חמים, לפחות כחצי שעה / אני לא מבשלת את הקניידלך בנפרד מהמרק, אני מכניסה אותם ישירות למרק. חשוב להקפיד שהמרק יהיה חם אך לא מבעבע, כי אז יש סיכון שהם יתפוררו. יש להשאיר את הנוזל חם אך לא רותח.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".