המשנה – החיבור לתורה באמצעות הרגש

אחד מהשלבים הראשונים במפגש בין הילד לעולם הרוחני והאלוקי של התורה הקדושה הוא לימוד המשנה. בלימוד המשניות כרוכה השפעה רוחנית מיוחדת שאינה תלויה ברמת הידע, וכמובא בספרי הקדמונים ש"משנה" אותיות "נשמה", כלומר שהשפעתה היא פיתוח כוחות הנשמה שבילד, ומכח זה היא גורמת לשינוי מהותי בנפשו, ולכן משנה היא גם כן מלשון "שינוי".

בספרי קבלה מבואר, כי ישנה דרגה אמצעית בין ה"נשמה" - החלק האלוקי שבאדם, ל"נפש" – התודעה המוחשית של האדם עצמו, דרגה זו היא הצורה הנקראת "רוח" שבה הנשמה משפיעה על הגוף, וזהו עולם הרגש.

מהו הרגש? הרגש הינו הצורה בה האדם מודד את היחס שלו לכל אובייקט שהוא, רוחני או גשמי. כל דבר שבא לתודעת האדם, בין אם על ידי ראיה, ובין אם על ידי חוש אחר, מיד מתעוררים ששת כוחות הרגש של האדם, ומודדים את השפעתו של האובייקט אל נפשו. מסיבה זו ששת כוחות אלו נקראים "מידות".

אם ההשפעה הינה חיובית, מיד מתעורר רגש האהבה. אם ההשפעה הינה שלילית, מיד מתעורר רגש השנאה. אם ההשפעה חיובית במידת שלימות מוחלטת, מתעורר אליה רגש ההערצה (שלשה רגשות אלו מכונים חסד גבורה תפארת). כמו כן במידה ומדובר באובייקט הנלחם בנו, מתעוררים לעומתו רגשי תאוות הניצחון והכנעת האויב (הנקראים נצח והוד), ואם מדובר באובייקט הגורם לנו תענוג עמוק, מתעורר בנו נקודה עמוקה מאוד החפצה לקשר את כל כוחות הנפש לדבר זה המביא לידי תענוג (והנקראת מידת היסוד).

החילוק בין אדם בוגר לילד הוא, שלאדם בוגר ישנם שלשה כוחות נוספים בנפש, אשר מודדים את האובייקט לפי מציאותו האמיתי, ולא לפי ההשפעה הרגעית שלו, והנקראים "חכמה בינה ודעת". כך למשל ילד שאביו מעניש אותו, מרגיש ריחוק מאביו (הרגש הקשור למידת הגבורה), וכשאביו נותן לו מתנה הוא מרגיש אליו קרבה גדולה (תוצאה של מידת החסד), אך האב שמודד את פעולותיו לפי התוצאה ולא לפי הרגש, עושה זאת מתוך הנהגה של "חכמה", שהיא טוב גמור. לעומת זאת הילד מודד כל אובייקט לפי השפעתו החיצונית והרגעית, ולא לפי ההשפעה האמיתית, שבטווח ארוך.

נמצא כי הרגשות אינם מוגדרים כטוב מוחלט, ולא כרוע מוחלט. לא ניתן לפעול על פיהם, אך יש בהם כח חיובי מאוד, במידה וכוחות השכל, הנקראים "חכמה בינה ודעת", משתמשים בהם ככלי להוצאת הרצון מהכח אל הפועל. מסיבה זאת, בריאת המידות נועדה להשתמש בהם בהתאם לכוחות השכל. לכן גם רגשותיו של הילד הינן דבר חיובי, במידה והן מנותבות לכיוון חיובי, על ידי הורים בעלי חכמה ובינה ודעת, שהם כוחות השכל האחראיים על רגשותיו של הילד, וכן על ידי התורה שהיא החכמה והבינה והדעת של הבריאה כולה.

תכלית חינוכו של הילד היא שיגיע למצב בו יהפך בעצמו לאדם בוגר בעל כוחות שכל תורניים המנותבים אך ורק לפי הרצון האלוקי של בורא העולמות כולם. אך כאמצעי למטרה זו, מן ההכרח להביא את הילד קודם כל למצב בו הרגשות שלו מנותבים לפי רצון התורה, ואז יוכל להגיע לדרגה גבוהה יותר – בו כוחות השכל שלו יצאו מתוך עמקי נפשו – אל הפועל.

לימוד הגמרא, שבו עוסקים בהשכלה וההבנה של כל הלכה והלכה, הינו לימוד המפתח את כוחות השכל של הילד, כדי שיוכל לבוא למצב של אדם בוגר בעל שלשה כוחות אלוקיים של חכמה בינה ודעת. לעומת זאת, לימוד המשנה הינו שונה לגמרי: במשנה לא נכתבים טעמי ההלכות, אלא ההשלכות של הטעמים, שהם האסור והמותר. מסיבה זאת נמצא שבעצם כתיבת וקריאת המשניות לא נשלמה עדיין מסירת התורה כהווייתה, וכמו שיתבאר:

צורת לימוד התורה מדור לדור, הינה באמצעות מלמד העוסק בהחדרת אורה של התורה לתלמידיו. המלמד אמור להיות אדם בעל חכמה בינה ודעת, שרגשותיו מנותבים לפי התורה, ומכיוון שהדיבור הוא הכלי החיצוני של הרגשות, נמצא כי בלימודו של המלמד עם הילדים, הוא מעביר להם את הכח המחבר בין הרגשות לשכל התורה, בצורה המתייחסת לאסור בצורה שלילית, למותר בצורה חיובית, ולמצווה בצורה רצונית.

באמצעות לימודו של המלמד, אורה של התורה חודר לילד, ולכן לימוד המשניות מדור דור נעשה דווקא בצורה שבה המלמד קורא את המשניות לפני תלמידיו, ורק לאחר מכן הם לומדים יחד את המשניות. מסיבה זאת שנים רבות נאסרה כתיבת הלכותיה של התורה, משום שהדבר מביא לכך שמסירת התורה תיתכן אף בצורה יבשה ולא רק באמצעות דיבור, המחובר לכוחות הרגש. בצורה חריפה מאוד התבטא רבי יוחנן על כותבי הלכותיה של התורה, שהרי הם "כשורפי התורה". רק בלית ברירה התירו את כתיבת המשניות, משום שבעקבות ירידת התורה התחילו ההלכות להשתכח, ולולי היו כותבים אותם היתה התורה משתכחת מישראל. עם זאת המציאות לא השתנתה, בכך שלימוד התורה באמצעות קריאה יבישה ללא דיבור נחשבת "שריפת התורה" (כלשונו של רבי יוחנן) ועקירתה (כלשונם של רבי יוחנן וריש לקיש).

נמצא כי הצורה בה אורה של התורה מוחדר לילד בלימוד המשניות אינו באמצעות השכל לבדו, כי אם באמצעות הרגש שבלימוד המשנה. מסיבה זאת גם כאשר הותרה כתיבת המשנה, נמסר לימוד המשניות בצורה שלימודה יהיה על ידי דיבור בדווקא, ועל ידי מלמד, בנוסף המשניות נמסרו לעם ישראל יחד עם מנגינות מיוחדות שבהם יחדור אורה של התורה ללבות הלומדים.

כתבו לכם את השירה הזאת

חז"ל התאימו מנגינה מסוימת ומיוחדת לכל משנה לפי האור של התורה המיוחד לאותה משנה, ואף התאימו את המשנה לפי כללי הנגינה, שכוונו לפי עניינים נעלים ועמוקים בסודות התורה. גם בימינו לומדים את המשניות בנעימה, אך לא במנגינה מסודרת, עם זאת ההשקפה אודות צורת לימוד המשנה אינה משתנית עם שכחת סדרי הנגינה של המשנה, והיא צריכה להיות בנעימות והשראה יצירתית.

יש לציין כי למרות שגם לימוד הגמרא צריך להיות עם נעימות, שונה לימוד המשנה בכך שלא די בלימודה מתוך נעימה, אלא כל אופי וצורת הלימוד אמור להיות מתוך התחברות רגשית עזה לתיבות המשנה, וכדברי הגמרא (מגילה ל"ב, א'): אמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו'. המדייק בלשון הגמרא יראה כי "השונה" – כינוי בגמרא ללימוד המשניות, צריך להיות מתוך "זמרה" ולא רק מתוך נעימה.

לאחר הקדמה זאת, נבין כי מכיוון שהמשנה מפתחת את כוחות הרגש התורניים של הלומד, נמצא כי ההגדרה המדויקת לבשלותו של הילד ללימוד המשניות העוסקת באסור מול המותר ובגדרים בין הטוב לרע, הוא המצב בו הילד מסוגל להבין את ההבדל בין טוב לרע לכל הפחות בצורה חיצונית, במשקלו של השכר מול ההפסד, גם אם השיקולים רגשיים הם לגמרי, ולא שכליים כשל אדם בוגר. זה השלב שבו יש משמעות לחינוך הילד בצורה של שכר ועונש, כשהילד מקבל לעיתים (לא קבועות) תגמול על מעשים טובים, ועונש על מעשים רעים שעשה, כשהמטרה היא לקשר בתודעתו של הילד את המעשים טובים עם רגש חיובי, ואת המעשים הרעים עם רגש שלילי.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". הרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com