מה בין עשיר שירד מנכסיו לרווקה שמתנודדת כ’קש נידף’, ולמה אני שמחה בכל זאת?

מכירים את המשל על האדם שעולה במעלה הר גבוה במשך ימים ספורים, ומגיע לפסגה כשהוא זב דם, חלוש, עייף, רעב וצמא - ופתאום פוגש בילד קטן? "מה אתה עושה כאן, איך הגעת לכאן?", הוא מזדעק לעומתו. "אני טיפסתי ימים שלמים, הזעתי, התפללתי שאף אבן כבדה לא תיפול על ראשי פתאום ואמצא את מותי מבלי שאף אחד יידע על המאמצים שלי, ואתה - כזה קטן, איך הצלחת בכל זאת לטפס ולהגיע לכאן? איך הצלחת לעבור את מסלול המכשולים הקשה שאני כמבוגר בקושי הצלחתי לעבור?".

ומה עונה לו הילד הקטן והתמים? "אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני הייתי כאן תמיד, אני נולדתי כאן על ההר הזה. אני לא מכיר משהו אחר". 

רבים מכם הגיבו על הטור שכתבתי עבור שדכניות, והתגובות נחלקו לכאן ולכאן. יש מכם שמסכימים עם דבריי, ויש שחולקים עליי. יש שלא מבינים מה פתאום אני מתעקשת דווקא כך, מאיפה התעוזה להתעקש על תשובה אחת בין כל כך הרבה תשובות אחרות. לומר לכם את האמת? יש לי רק דרך אחת להסביר לכם את הצד שלי, וזו גם הסיבה שפתחתי באותו משל. 

אתם, הילד הקטן שנולד על ההר (של האמונה) - לא יכולים להבין מה עברתי בדרכי אל הפסגה, בדרכי אל הבורא שאתם אולי מכירים מאז ומתמיד. המבט שלכם תמים, אחר... מה הסיכוי שתבינו את מה שאני מנסה להגיד, כשבכלל לא עברתם את הדרך שלי? כשבכלל לא עברתם בניואנסים הדקים האלה שבנפש, שצועקים להבנה. 

אני לא נולדתי על ההר שלכם, אני בעלת תשובה. בתוכי יש מצפן שלא תמיד מכוון לכיוון הפסגה, לפעמים אני צריכה כמה דקות לנוח לפני שאני ממשיכה להעפיל למעלה - להסדיר נשימות ולחשוב עם עצמי מה הלאה, מה אני רוצה שיצפה לי בפסגה, את מי הייתי רוצה לפגוש בה (מעל לכל את עצמי עם אותן איכויות שלא הלכו לאיבוד בהמולת הטיפוס) ומה אני הולכת לעשות על ההר אחרי שאכבוש את המטרה. 

גם בקרב שאר בעלות התשובה, אני לא חושבת שניתן להשוות מנשמה (אותיות משנה) אחת למשנתה.

כל אחת עוברת פה במסלול הייחודי לה, כל אחת נבחרה לתפקיד אחר ולכל אחת יש שיעורים אחרים ללמוד בדרך שלה. מה זה יעזור אם אנסה לתאר לכם עד כמה קשה היה הטיפוס, מה נפל לי מ'הכיסים' למטה ואבד לנצח, באיזו נקודה הכי פחדתי וחששתי לחיי, על מה התפללתי, ומה החזיק אותי ברגעי השבירה?! 

כדי שאבין על מה אתם מדברים, תצטרכו לקחת משלחת חילוץ (של תפילות, אלא מה?) ולרוץ אליי 

המסלול שלי הוא מסלול של מיטיבי לכת, ואת הסכנות האורבות - חיצוניות ופנימיות כאחד - רק מיטיבי הלכת שעברו באותו מסלול, יכולים להבין. גם אז לא בדיוק, אבל בערך (בים-בם-בום)....

אז כשאתם מביטים עם המשקפת שלכם מחוץ לאזור הסכנה, ורואים פתאום את הנקודה הקטנה שנאחזת על זיז בהר (היי, מזהים אותי?) - זה יפה מאוד שאתם צועקים לעברי 'תיזהרי, את לא רואה שהאבן הזו תכף נופלת? תסיטי את הראש. תעשי משהו', אבל אני לא שומעת כי אני רחוקה מכם. אתם רחוקים ממני - פיזית. 

כדי שאבין על מה אתם מדברים, תצטרכו לקחת משלחת חילוץ (של תפילות, אלא מה? שירה ענבל בת דבורה, זהו שמי למי ששאל) ולרוץ אליי. לטפס על ההר שלי, להגיע ממש קרוב אליי כדי שאשמע אתכם, ואז להגיד לי - 'וואוו, כמה אנחנו שמחים להיות כאן איתך. איך דאגנו לך, איך פחדנו שיאונה לך רע. עכשיו את כבר בידיים בטוחות'. 

אני לא נולדתי על ההר של האמונה, אבל לנגד עיני מתנגנות כל העת מילים של שיר שכתבתי לפני כמה שנים, שבחסדי השם יתברך גם קיבלתי עבורו מנגינה: "כאן אחכה, כי אין לי מקום אחר. כבר עייפתי מלנדוד, עם לבי הסוער. כאן אבקש ממך להתגלות - הר סיני שלי לפניך, הר של ניסיונות". הר סיני שלי הוא ההר שעליו קיבלתי כמו כולכם את התורה, וראיתי את הקולות. 

מההר הזה שאל פסגתו הגעתי אחרי עשרות ניסיונות - אני לא זזה מילימטר. כאן אני מחכה, כי אין לי מקום אחר. אחרי שהלב סער, ורגש, והתנפץ, ונשבר, והסתתר, ונצבט, ונשרף, ושנא ואהב - הוא נכנע. 

כל מה שהוא רוצה עכשיו זה דבר אחד ויחיד: שהקב"ה יתגלה אליו. שהלוט יוסר, המסך יעלה וכל הדמויות בהצגה הזו יציגו את הזהות האמיתית ואת התפקיד האמיתי שלהן. 

עוד הרבה לפני שחזרתי בתשובה התפללתי שאצלי זה לא יהיה ככה 

כי אתם יודעים, כשהקב"ה מתגלה - אז הכל ברור. הכל מסתדר. פתאום מבינים למה עברנו מסלול כזה דווקא, למה ירדנו מנכסינו ולמה, כן למה, הקב"ה לא נתן לנו 'צדקה' כמו שהוא נתן לעניות. "את ענייה?", שואלים אותי הדיינים בפתח התור הארוך של ההמתנה לישועות. "לא, ברוך השם לא. אני לא ענייה, אבל בכל זאת... תנו קצת מעות. אני הייתי פעם עשירה". "ניתן", הם משיבים. "אבל לא עכשיו. לא באופן שאת רוצה".

איך אני רוצה? מה כבר ביקשתי - בסך הכל להתחתן. אבל את יודעת מה, זה לא 'בסך הכל להתחתן', כי את לא מבקשת בסך הכל להתחתן. גם עוד הרבה לפני שחזרתי בתשובה התפללתי שאצלי זה לא יהיה ככה, להתחתן וזהו. אני זוכרת שממש כיוונתי לדברים גדולים, גם מבלי להבין מה בדיוק אני מבקשת. מה אני רוצה. 

אני זוכרת אפילו שבכיתי על זה, ושלא לדבר על נהרות הדמעות שנשפכו על זה אחרי שחזרתי בתשובה והבנתי מה זה מוסד נישואין ואיך צריך להיראות בית אמיתי. אז כן, אני לא רוצה להתחתן וזהו. וכשאני דואגת לרחמי, אני מיד מוצאת את עצמי דואגת לרחמיי על עצמי - שלא ליפול למקום הזה, המתמסכן. 

כי אני הלא עשירה בתחושתי, עשירה ברצונותיי, עשירה באמונתי. 

ואם ההלכה מצווה לתת לעשיר שירד מנכסיו שלא כמו שנותנים לעני שהיה עני כל ימיו - אז מכאן אני מסיקה כלל עצום: אני בת של מלך, נולדתי למציאות עשירה וכך גם כל אחת ואחד מאיתנו. אנחנו בני מלכים, בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אם בו לא נאמין שהוא יכול לתת לנו הכל - אז במי כן? אז מה אם הזמן עובר, אז מה אם אני כבר בת 40, אז מה אם הכל נהיה כבר סלט חתוך דק-דק שאין לי מושג מה יש בו. 

אז מה!

אני רוצה אמת, והאמת היא המצפן שלי בדרך אל מי ששלי. 

יש לי בחירה, ואני חיה בעולם שיש בו ישועות כל יום

האמת הזו מרגיעה אותי בכל פעם שאני נופלת לקצת קטנות המוחין, ואומרת לי: 'שירה, מה למדת במשך 12 שנות מדרשיות אם לא למדת אמונה וביטחון? על מה את מבזבזת את הכוחות שלך אם לא למדת 'קל וחומר' על החיים שלך? מה את מצפצפת אמונה כל עוד זה לא דוקר לך בבשר החי, כל עוד זה לא טוחן דק-דק את השיבולים שלך ומוציא ממך קמח למצות (שנועד למצות את כל הכוחות שבי, עד לשם ולא פחות מזה).

יש לי בחירה, ואני חיה בעולם שיש בו ישועות כל יום. אני לא עיוורת, למרות שקל לנו הרבה פעמים להיהפך לסומא, ולא לראות את זה שכן יש אנשים שמקבלים בדיוק, אבל בדיוק את מה שהם התפללו עליו. 

אז תגידו מה שתגידו, אם אני כאן ויש לי בחירה, אז אני בוחרת להאמין ולבטוח במי שברא אותי, במי שהכין כבר הכל בשבילי, במי שיש לו מספיק לכולם, במי שמתאווה לתפילתי ולא כי אני צדיקה - אלא כי אני משתדלת לפחות להצדיק עליי את הדין, גם אם לא תמיד מצליחה. 

אני בוחרת לראות שאני עשירה. 

אני בוחרת לחכות למתנת החינם שתינתן לי - לפי מה שהורגלתי בו כעשירה, ולא כפי 'מה שיש'. 

אני בוחרת להאמין גם אם זה אומר לסכן את חיי מנגד. 

אני בוחרת להאמין בטוב של הבורא יתברך, באמונה שהוא רוצה להיטיב לי.

תגידו מה שתגידו, אבל אני לעולם לא אשכח את השיעור הראשון במדרשיית 'עטרת' שבה למדתי, בירושלים. "דרך השם" של הרמח"ל הקדוש - רבי משה חיים לוצאטו, כותב שם שהמטרה הראשונה שלשמה ברא הבורא יתברך את עולמו ואת ברואיו בו - היא להיטיב להם. 

אם בשביל זה הוא ברא את העולם, ואין עולם אלא אדם - שכן אנשים עושים את העולם למלא או חסר באמונה, אז אני בוחרת לעשות את העולם שלי מלא באמונה, מלא בביטחון ומלא בראיית הטוב שיורד עליי בזה הרגע מהבורא שמיטיב איתי - גם כאשר ההחלטה שלו כרגע היא להשאיר אותי רווקה. 

איך לעבור בחיוך את התקופה הקשה של השידוכים? לחצי כאן, וקבלי מתנה מיוחדת משירה כהן, לכבוד השנה החדשה!

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il