מיכל אריאלי: "איך אוכל לגרום לכך שרבבות קוראים ייחשפו לבשורה האיומה מכל?"

בשבת האחרונה הזדמן לי ללוות את ילדיי ל'קבלת שבת'. מדובר בטקס נחמד שמתקיים אצל אחת המשפחות המתגוררות בשכונתנו. ילדי השכונה הצעירים מגיעים לשם, מתפללים, מקבלים ממתק ושבים הביתה בגיל ובששון.

בשונה מרוב האימהות המאפשרות לילדיהן לצעוד לבדם ברחוב השקט, אני משתדלת ללוות את ילדיי ולראות שהם אכן מגיעים לבית המשפחה בבטחה. לא פעם שכנות צוחקות עליי: "מה כבר יכול לקרות לילדים במרחק של שני רחובות? תשחררי! תני להם ללכת לבד!"

אז נכון שבתי הבכורה כבר כמעט בת תשע, ובכביש המפריד בין ביתנו לקבלת השבת נוסעת אולי מכונית אחת בשעה, אבל משהו בליבי לא נותן לי לשלוח אותה עם אחיה הקטנים לבד. עד כה לא ידעתי להסביר לעצמי מדוע. הרי אני דווקא מחנכת את ילדיי לעצמאות יתרה, אף פעם לא הייתי היסטרית. מדוע אני לא מסוגלת לשחרר?

עד שבשבת האחרונה פגשתי את אחת ממכרותיי, אשר בעלה עובד כשדרן בתחנת רדיו חרדית. בשונה מאימהות אחרות שממלאות פיהן שחוק כשהן רואות אותי נשרכת עם ילדיי, היא דווקא חייכה בהזדהות. "העבודה משפיעה עלייך!" קבעה.

ואז הוסיפה ואמרה כמה משפטים שפתאום שפכו לי אור על התעלומה. "בעלי", היא סיפרה, "לא מסוגל לאפשר לילדים שלנו להיכנס לחוף לא מוכרז בתקופת הקיץ, אפילו לא לשכשך בו את כפות הרגליים, הוא לא משאיר את הילדים באמבטיה לשבריר השנייה, גם לא כדי להסתובב להביא מגבת, ותצחקי, אבל כשנשאר דלי מים בבית אחרי השטיפה, הוא לא מסוגל לשאת זאת. אין לנו כבר תינוקות קטנים, אבל בכל זאת ברור לו שילדים עלולים לטבוע בדלי והוא לא מוכן להסתכן. "אתם העיתונאים", היא סיכמה, "כותבים על כל כך הרבה אסונות וטרגדיות, שזה כנראה משפיע גם עליכם".

נעצרתי. פתאום בבת אחת הובהר לי משהו שלא הבנתי כבר שנים. היא כל כך צודקת. הרי אין שום אפשרות לתעד מידי שבוע מקרי תאונות דרכים מבלי להיות מושפעים ולהבין עד כמה שאסור לתת לילדים לחצות כבישים לבד; אי אפשר לשמוע על ילדים שנחנקו במהלך האכילה ולהמשיך לתת לבן השנה ביסלי "כי הוא כבר גדול, ויסתדר", וברור שלא משאירים ילד באוטו לבד, אפילו שהחלון פתוח ושחוזרים מיד. כי כבר אירעו אסונות, ואנחנו למרבה הצער היינו אלו שתיעדנו אותם מקרוב. יותר מידי מקרוב.

אז לא, אני לא אמא היסטרית, אלא אמא שמצייתת להוראות. דווקא מתוקף תפקידי אני מבינה עד כמה שהן לא התרעות בעלמא, אלא דברים שנכתבו בדם. וכן, אני אמשיך ללוות את ילדיי גם הלאה, עד שיגדלו מספיק. עדיף לי שהם יתלוננו, אולי גם יחושו שונים, אבל אני אדע שעשיתי את המוטל עליי ואהיה רגועה.

עבודה עם משמעות

כבר זמן רב שאני מתלבטת איך נכון לסכם את שנת תשע"ח. 365 ימים שכוללים בתוכם כל כך הרבה: מאורעות והתרחשויות, עליות ומורדות, התבטאויות ואמירות, משפחות שהחיים שלהן השתנו ברגע וכאלו שבנו חיים חדשים, מנהיגים שנבחרו ומניות שקרסו, עקרות שנפקדו וחולים שנפטרו. איך מסכמים זאת בטור בודד?

אני מנסה לרפרף במחשב ולתור אחר מיילים ששוגרו במהלך השנה שחלפה, כתבות ששלחתי וחומרים שקראתי, ומבינה שתשע"ח הכילה בתוכה כל כך הרבה. תוך כדי עלעול קופץ לעיניי פתאום תאריך כ"ד כסליו, ערב הדלקת נרות חנוכה. למראה המיילים של אותו יום משהו בי מצטמרר.

איני יכולה שלא להיזכר בהודעה ששלח אליי העורך באותו בוקר מטלטל, דקות ספורות לפני השעה שבע בבוקר: "הרב שטיינמן זצ"ל", הוא כתב שלוש מילים. מעבר לכך לא נזקקתי לשום הסבר. הבנתי מיד את מה שמוטל עליי לעשות ובכל זאת ראיתי רק שחור מול העיניים. הרגליים רעדו, הידיים לא תפקדו, ניסיתי להתיישב על יד המחשב, לקחת נשימה עמוקה ולנסח ידיעה על פטירתו של גדול הדור אשר כולנו ייחלנו וציפינו לבריאותו השלמה. גדול הדור שהסתלק והותיר אותנו יתומים.

אני זוכרת את עצמי מנסחת מספר משפטים, מוסיפה פרקי תהילים לעילוי נשמתו הטהורה, ואז רוצה ללחוץ על כפתור הפרסום באתר. רוצה? לא, לא רוצה ולא מסוגלת. איך עושים את זה אלוקים, איך? איך ברגע אחד של לחיצה על העכבר אני גורמת לכך שרבבות קוראים ייחשפו לבשורה האיומה מכל? איך אני יכולה להיות זו שעומדת מאחורי טלטלה שכזו? איך? לבסוף ההיגיון גובר על הרגש והאצבע לוחצת על העכבר. ואז, רק אז מתפרץ לו הבכי. בכי שאצרתי בתוכי מהרגע בו קיבלתי את ההודעה, בכי נורא על גדול ישראל שעזב אותנו והסתלק לבלי שוב.

הבכי הזה לא פסק במשך כל אותו בוקר, כאשר כולנו, כל כותבי האתר, התגייסנו למשימה – להעלות כתבות על הרב הצדיק, לספר על תולדות חייו, על סיפורי המופת שליוו אותם. כתבתי ובכיתי, דמעתי וכתבתי. הנשמה זעקה והלב צעק.

באותו יום הדלקנו בביתנו נרות חנוכה בשעה מאוחרת. נאלצתי להמתין לבעלי שיחזור מהלוויה בבני ברק, מרחק נסיעה רב, בפרט ביום פקוק שכזה. כשהוא חזר בשעת לילה מאוחרת, בשל רכבות שהיו עמוסות ואוטובוסים שלא עצרו, אמרתי לו בקנאה: "כמה טוב לך שזכית ללוות את גדול הדור, ואני? רק עבדתי..."

"רק עבדת?" הוא נעץ בי את מבטו, ואז נגשנו שנינו אל המחשב, פתחנו את התכנה הנסתרת של האתר המעידה על מספר הקוראים שנכנסו לכל ידיעה ונאלמנו דום. לכל אחת מהכתבות על הרב שטיינמן נכנס מספר שיא של קוראים. לא היה יום בשנה בו נכנסו קוראים רבים כל כך לכתבות.

"את לא סתם עבדת", אמר לי בעלי, "את מבינה איזו זכות זו?"

הרווח כולו שלי

אני ממשיכה לרפרף על המיילים ורואה את ההתכתבות עם מרואיינת מדהימה מזן נדיר ביותר. לא אנקוב בשמה, מחשש לפרסום פרטים שאינה חפצה בהם, אבל מדובר באישה מיוחדת במינה שהצליחה להשפיע חסד על כל מי שסביבה, אבל את החסד האמתי אף אחד לא יודע – האישה הזו תרמה כליה, ותקשיבו טוב - היא תרמה אותה ליהודי המאושפז במוסד לחולי נפש. מעבר לכך לא יהיה זה הגון שאפרט, אבל אני זוכרת שבעת שראיינתי אותה והיא סיפרה לי על כך, חשתי כי בשרי נעשה חידודין-חידודין.

תמיד הערצתי אנשים צדיקים שתורמים כליה, אבל לתרום לאדם שאפילו לא מסוגל להודות לך על כך? רק מתוך אהבת הזולת ורצון להביא חיים לעולם? התחננתי אליה: "אני רוצה לכתוב את הדברים הללו, זה יחזק את הקוראים שלנו", אבל היא בטוב טעם הסבירה לי שהיא מעוניינת שהדבר יישאר בינה לבין קונה. "הוא, ורק הוא בוחן כליות ולב", אמרה והותירה אותי מלאת הערצה והתפעמות. הרגשתי כי השיחה אתה נתנה לי אנרגיות לעוד שבוע לפחות. גם כעת בימים של תפילות ובקשות אני נזכרת בה ומבקשת מבורא עולם שיראה את גמילות החסד המדהימה בעם ישראל ויגאל אותנו.

אני נזכרת גם בסיפורה המאלף של ליאורה אזולאי, שחלתה בזאבת בדרגה הקשה ביותר. הניסיון ללא ספק עצום, אך כשהעברנו יחד שעות ארוכות של שיחה טלפונית, לא הרגשתי אצלה את הקשיים או את העצב, אלא את החוזק והאמונה התמימה. ליאורה המדהימה, כמה שזכיתי לקבל ממך.

משם נושאות אותי מחשבותיי אל הדר צדוק, שהרופאים הודיעו לה: "לעולם לא תחזרי לרקוד, ואין סיכוי שתביאי ילדים לעולם", וכיום היא כבר אמא לשניים, ורוקדת במרץ.

יש גם נשים שלא זכיתי לשוחח איתן באופן אישי, אבל משפטים שהן אמרו נצרבו בתודעתי, ולעתים, דווקא בתוך השגרה האפרורית הם מבליחים פתאום באור יקרות. "כשאומרים לי 'את עוד תנצחי', אני אומרת – 'כבר ניצחתי'", אמרה חני וינרוט ע"ה מעוררת ההשראה.

"אנחנו מרגישות שנבחרנו לתפקיד הזה. זה לא בור שחור, זה ייעודי", הצהירו מרים בן גל ויעל שבח, שבעליהן נרצחו בתחילת השנה. כמה אפשר ללמוד מאותן נשים מופלאות.

אני ממשיכה ונזכרת בסיפורים שזכינו ללוות של אנשים שחזרו בתשובה, כאלו שהותירו מאחוריהם עולם של שפע בו לא חסר להם דבר ונלחמו בציפורניים כדי להתקרב ליהדות. אני גם נזכרת בתחושות האישיות שלי בעקבות אותם ראיונות, ומבינה כי אמנם זכיתי להשפיע טוב על הקוראים וכולי תקווה שגם חיזקתי חלק מהם. אבל בראש ובראשונה אני זו שזכיתי והושפעתי. אני זו שהתחזקתי וקיבלתי כל כך הרבה. הרווח כולו שלי.

שנה של גאולה

שנת תשע"ח מאחורינו. אי אפשר להביט עליה מבלי להישאב אל תוך ים של זיכרונות, אך מצד שני גם לקלוט את גודל האחריות שלנו ככותבים – אם אני כאישה בודדת מושפעת עד כדי כך מכתבות שיוצאות תחת מקלדתי, מי יודע איך הן משפיעות על אחרים?

ומה קורה אם כתבתי מילה שאינה מתאימה? או שניסחתי כותרת בלתי ראויה? ריבונו של עולם, סלח לנו על חטא שחטאנו לפניך במילה. כמה אחריות יש לנו על כל אות ועל כל תג.

שנת תשע"ט פורשת את כנפיה, כתבות חדשות וראיונות נוספים מצפים לנו מאחורי הסיבוב. מה טיבם? איש לא ידע. מה ילד יום? זאת לא נוכל לשער. לא נותר לנו כי אם לייחל ולהתפלל שנזכה להביא רק בשורות טובות, ישועות ונחמות. לחזק, מבלי להיכשל, לחדש ולעניין, מבלי לרכל. להשפיע טוב, על הקוראים ולא פחות מכך -  גם על עצמנו.

והלוואי ובשנה זו נזכה להיות אלו שמבשרים על ביאת הגואל. במהרה בימינו אמן.