אוריין רייס: "לא האמנתי שהנה נפגשנו שוב, בקצה השני של הגלובוס"

-״הלו? הרבנית מה נשמע?, זה ארז.״

-״ב״ה נהדר!״

-״חזרתם לארץ?״

-״כן סיימנו את הסבב בצרפת עם הרב זמיר, ו...יש לי משימה בשבילך..״ אמר מנהל מחלקת חו״ל בארגון. ״את יושבת?״, הוא המשיך בהיסוס לא אופייני.

-״אמממ...אני אשב״ המשכתי להסס ממקומי.

-״ובכן, יש לך יומיים להשיג כרטיס. טיסה. לניו יורק. לחמישי הקרוב. לימימה ולך יש כנס העצמה ענק בקווינס. אני חייב אותך שם, ואת לא יכולה לסרב! כל טוב.״, ניתק, בלי ממש לחכות לתשובה, (או לידיעה בדבר היותי בחודש החמישי להריוני השני בשע״ט).

*

היה זה יום שני בבוקר, נעים יחסית לחורף השנה. תוך יומיים מצאתי את עצמי בתעופת אלעל אל עבר התפוח הגדול. יצא שזו הפעם השלישית מטעם הידברות שאני זוכה לעשות שם את הדבר שכל יהודי מייחל לו – קירוב לבבות.

פגשתי בנות מסבבי עבר, כל אחת מהן בגדר נס מהלך ישן וטוב. והן הביאו עימן את חברותיהן, ניסים פוטנציאליים עתידיים...

*

החלל בניכר היה מפואר. ההתרגשות געשה גם בהן וגם בי. תחושה של בית נודד, שכן לכל מקום בעולם אליו הגעתי עם הידברות, הרגשתי בבית.

והייתה שם אחת, בתוך הכמעט 1000 נשים שישבו ולגמו כל מילה. היא ישבה בפינה שקרובה לדלת העץ המפוסלת לתלפיות. לא זכרתי מאיפה היא מוכרת לי. היא ניגשה אליי בסוף ההרצאה ואמרה:

״את בטח לא תזכרי אותי, אבל לפני חמש שנים ראיתי אותך בערב הפרשת חלה, כשעוד קראו לך אוריין רייס. זה היה על גג בבניין בחולון. היה חם ולח כמו שרק חודש יוני במרכז יודע לבשר, אבל ליאת המארחת הבטיחה לנו שבכל זאת כדאי לבוא, כי 'הידברות מנצחים על הערב'״, גילתה לי ליאת בהתלהבות, ואני עוד יותר התכווצתי בכסא. זו הייתה ההיתקלות הראשונה שלי עם היהדות בכלל, ועם הידברות בפרט. בתור נערה צפון תל אביבית, כל רב היה מבחינתי מישהו מאיים ומפחיד, כך שמבחינתי הייתם עוד איזו כת מיסיונרית. ואז עלית. ומשהו בי נפתח והתחבר לנשמה שלי, אבל התביישתי להודות. עצרתי את ההתרגשות שבגוף שלי אבל הדמעות לא שיתפו פעולה. בהפסקה, כשניגשת אליי, התעניינת בשלומי, ולא הצלחתי להסתיר את הצער והכעס. בתמימות חילונית, רחמנא לצלן, אמרתי: 'לא אשקר, יש לכם בהידברות גישה אחרת לגמרי! נעימה, מחבקת. מפתה אפילו. פשוט להאמין שיש בורא לעולם, אבל איפה הקב"ה היה לפני חודש כשהתגרשתי ונהייתי אם חד הורית?' והאמת? הייתי בטוחה שזה יזעזע אותך. ובמקום זה, התקרבת לאוזן שלי חייכת וענית לי את הדבר האחרון לו ציפיתי: 'אני בחודש חמישי, גרושה טרייה ועדיין ותמיד בטוחה שהשם יאהב אותי כבתו היחידה. אל תדאגי, הקב״ה לא שוכח אף אחת. עוד ניפגש מתישהו. עד אז את בטח תהיי עם כיסוי ראש ובטן. בזכות הערב הזה. בזכות הזכויות של הידברות. את תראי! עם השם יתברך הכל אפשרי!'

"את אמרת את זה בכזה ביטחון, שלא נותר לי אלא לצחוק בקול גדול מרוב הספק מבוכה ספק בהלה שעטפה אותי באותו הרגע שמה זה יקרה. בלבבי, עניתי אמן, בפעם הראשונה בחיי. ותראי אותי היום, בזכות הידברות...״

*

לאט לאט טיפסו בי דמעות. התבוננתי בה, בקרן והיא בי בחזרה. לא מאמינות שאכן נפגשנו שוב, בצד השני של הגלובוס. היא - אותה האישה. רק כיום, חוזרת בתשובה, עם כיסוי ראש ובטן הריונית של חודש חמישי, בדיוק כמוני. מעכלת על קצה המזלג, את העוצמה האדירה בזכויות של אימפריית החסדים המפוארת בתבל.

כן ירבו בשנה החדשה. לנו ולעם ישראל.