מהו הכלי לקבלת חסדי הבורא? ההכרה בכך שהבורא כולו טוב

לאחר שהחילוק בין התועלת שבשנת הלילה, וההרפיה שעל ידי הוצאת אנרגיות שליליות, לעומת התועלת המיוחדת שעל ידי ההתבוננות שבקימת הבוקר הכוללת בתוכה את הודאת ה'מודה אני' ואת ההתקשרות לשפע העתידי של היום, עלינו להגדיר את החילוק בין שני סוגי ההרפיה באופן מדויק וברור יותר, ונבין גם את העומק הפנימי שבשני מצבים אלו.

נתחיל עם שני מושגים קצרים מתורת הקבלה והחסידות, הבאים לבטא שני מושגים כלליים בקבלת השפע האלוקי כפי שמושפע לבני האדם, שההבדל בהשפעה החיצונית בשפע זה כפי שנוגע לריפוי נפש האדם, הוא ההבדל בין "רוגע", ביטוי שמבטא התייחסות למצב נוכחי המושלם בכל צרכינו, לבין "תקווה" – בטחון בטוב המוחלט העתיד לבא.

שני מושגים אלו הינם תוצאה ישירה משני סוגי ההשפעות; א) השפע של חסדי הבורא שכבר הושפעו על האדם בפועל, בצורה שהיא משפיעה על הנפש בשעת ההשפעה עצמה, כשאהבת הבורא שהיא הכוונה הפנימית בחסד המושפע, חודרת לנפש ומעניקה לה חיבוק אוהב של אבא, ב) השפע שהקב"ה מיעד לאדם, בשלב שהאדם עצמו עדיין לא הספיק להכין כלים ראויים לקבלת השפע (כלים אלו הם מצוות התורה שכל אחד מהווה כלי לקבלת שפע מסוים בהתאם לשורשו בעולמות העליונים), ולמרות שהאדם עדיין לא זכה לקבל את השפע, השפע כבר מוכן ומיועד לו, וממילא יש לנפשו שייכות רוחנית מסוימת לשפע זה, ותוצאותיה המוחשיות בנפש של השפעה זו היא זריזות, חשק, תקווה ובטחון, וכמו שיתבאר.

השפע ראשון, שכבר הושפע לאדם, מכונה בשפתה של תורת החסידות בתואר "אור פנימי" – כלומר שפע פנימי – שכבר נתקבל בכליו של האדם, כמו מים שנתקבלו בתוך הכלי המחזיק אותם בצורה מושלמת, ואילו השפע השני מכונה בשפתה של תורת החסידות בתואר "אור מקיף", כלומר שפע שמקיף את האדם ואינו מתקבל בכליו הרוחניים, מכיוון שהוא עדיין נעלה ומרומם ממנו.

כיצד אכן יש לאדם חיבור ל"אור מקיף" שהוא, כאמור, השפע העתיד לבא על האדם, ומה השפעתו של ה"אור מקיף" אם אמנם עדיין לא זכה לקבלו?

הדבר יובן במשל: כאשר האדם רוצה לחנך את בנו, הוא מעניק לו לעיתים מתנות שמטרתם כפולה: א) לרומם את רוחו ולחזק אותו בדרך הישרה, ב) להעניק לו שכר על מעשיו הטובים. המטרה הראשונה שבמתנה, שהיא לרומם את רוחו, מתקיימת אף לפני שהוא מעניק לו את המתנה, בשעה שהוא מתאר לו את המתנות הרבות והטוב הרב שהוא עתיד להעניק לו באם ילך בדרך ישרה. אם האב מסוגל לכך, הוא יעשה זאת אף בצורה מוחשית – הוא יקנה את המתנות ויעמיד אותם בארון מולו, כדי להמחיש לילד את הטוב הרב העתיד ומחכה לו. לפעמים האב יתן את המתנה ביד בנו כשהיא סגורה במנעול, לאמר: הנה המתנה שלך, היא מוכנה לך, היא ראויה ומתאימה לך ואף כבר נמצאת בידך, ובצעד קטן שתעשה תוכל לזכות בה.

על מה מסמל מצב רוח טוב?

ככל שהאב ממחיש לבנו בצורה ברורה יותר את המתנה שהוא עתיד לתת לו, כך הוא משפיע על בנו אהבה וזריזות גדולה יותר, מכיוון שהכוונה הפנימית של נתינת מתנות בחינוך הילדים היא לרומם את רוחו של הבן, ואכן המציאות הוכיחה את עצמה כי לפעמים הילד מסוגל להתקדם צעדים גדולים ובלתי נתפסים בחינוכו – כשהוא יודע שהאב יביע לאחר מכן את הערכתו האמתית במתנה, ובצורה מדויקת יותר – עצם ההבטחה, הכנת המתנה ויותר מכך – ראייתה, היא הבעת אימון חזקה ביותר שהיא גורמת לו להוציא את כוחותיו הגנוזים מתוכו לפועל ולעשות לפעמים צעדים בלתי יאמנו.

כשהאב לא רק מבטיח, אלא גם קונה כבר את המתנה, הוא מראה – מלבד האימון הברור והבלתי מסויג בילד וביכולתו ורצונו להתקדם בשלבי חינוכו, אלא יותר מכך – הוא מראה לבן כי הוא נמצא כבר באותה דרגה רוחנית שאליה הוא שואף להגיע, וראיה לכך היא המציאות שהאב כבר הוזיל ממעותיו על מנת להכין לו את המתנה, וממילא הוא רק צריך להוציא מהכח אל הפועל את הכוח הגלום בו.

הנמשל הוא: ה'אור מקיף' שהוא שיקוף של חסד הבורא המוכן לאדם בצורה בלתי מוגדרת התלויה במעשיו, ועצם מציאותו משפיע על רוחו של האדם בתת הכרה. הגמרא מסבירה (סנהדרין צ"ד ע"א) כי מצב רוחו הטוב של האדם מושפע משפע הטובה המיועד לו משמים ועתיד לבוא עליו, וכן להבדיל – מצב רוח רע של האדם נגרם לעיתים מהרגשה פנימית של הנפש כי ישנם כוחות טומאה הרוצים להזיק לו, תחושה הבאה מחיבור הנפש לכוח הראייה הרוחני הבלתי מוגבל של הנשמה הנמשלת לבן הרואה את המתנה שאביו הכין לו ומונחת בארון ומתעודד מכך, או להבדיל לילד המתנהג בצורה שלילית ביותר, אך כאשר הוא רואה את העונש המחכה לו הוא נרתע ונמנע מלהמשיך בהתנהגותו הרעה.

האר"י הקדוש קובע (בשער הגלגולים - הקדמה י), כי ככל שה'אור מקיף' שקשור לאדם עוצמתי יותר, כך הוא גורם לו להיות זריז ומהיר יותר. האור מקיף מושפע בעיקר משאיפותיו של האדם. אם תוכניותיו העתידיות  מנותבים (בתת ההכרה) לקבלת השפע האלוקי, אזי ה'אור מקיף' שמושפע לו בהתאם, מגביר את חשקו ושמחתו בעבודת ה', ואם דעתו של האדם משוקעת תמיד בענייני החומר, אזי ה'אור מקיף' יהיה מנותב להגביר את זריזותו וחשקו בענייני החומר.

מכיון שה'אור מקיף' הוא כאמור שפע שמוכן לבוא על האדם, מסיבה זאת הוא גורם כאמור להרגשה סמויה של הנפש, בטוב העתיד לבוא. ככל שביטחונו של האדם גדול בה', כך מנותב ה'אור מקיף' להגברת צינור השפע החיובי של האדם – הנמשך מכח בטחונו בחסדים הגדולים העתידים לבוא עליו, וככל שה'ישות' והגאווה שלו גדולים יותר - כך הוא מנצל את ה'אור מקיף' בצורה שלילית יותר הגורמת לו לבטוח בעצמו, אלא שמכיוון שבצורה זו האדם גורם חלילה להפריד את השפע מהמקור האלוקי, מכיון שאינו מקשר בין השפע לבורא המשפיע אותו, לכן בסופו של דבר האדם מגיע לידי ייאוש ורפיון ידיים, כשהוא מגלה שאינו מנהל את חייו כמו שחשב, וכאן המקום המתאים לנתב את בטחונו ואמונתו למקום החיובי – הבטחון בה'.

מסיבה זאת, קימתו של האדם משנתו בחשק וזריזות תלויה באמונתו ובטחונו והתקשרותו אל השפע האלוקי המוכן לבוא עליו, ולכן כדאי לפני הקימה מהמיטה בפועל - להרהר בחסדים הרבים שהבורא יתברך מתכנן ומכין לאדם בטובו הגדול.

ניתן אף לצייר זאת בצורה של אור המקיף של האדם המחבק את האדם ומקיף אותו, כדבריו של האר"י הקדוש (פע"ח לסוכות ש"א) כי האור המקיף הוא בבחינת חיבוק של הבורא המחבק את האדם בשפע המיוחד לו ועתיד להיכנס בו.

כשאנו קמים בבוקר, עלינו לזכור כי הבורא יתברך מחבק אותנו

עצם העיסוק והמחשבה בטובו של הקדוש ברוך הוא גורמת לנפש להיות כלי מתאים לחסדי הבורא, שכן הכלי לקבלת חסדי הבורא הוא ההכרה במציאותם התמידית, וגורמת ל'אור מקיף' להתגבר.

יש לציין כי האור מקיף הכללי של האדם הוא בבחינת אלומה רחבה וחזקה של אור המחבר אותו לאור הבלתי סופי שהבורא משפיע לעולם. אור מקיף זה הוא כאמור כעין חיבוק רוחני, המתגבר ככל שהאדם מקיים את מצוות התורה ולומד תורה, כשהוא מחבר למעשה את עצמו על ידי התורה לשפע האלוקי הבלתי סופי, ונחלש עם כל עבירה ועבירה שכורתת חלק מפתיל החיים של האדם. הדבר משול למלך הבא לחבק את בנו האהוב לו. אם בנו משיב לו אהבה וחיבוק, מובן שהחיבוק מתגבר, אך אם בנו מתנכר אל ידיו הפשוטות לרווחה של המלך, ומתייחס אל אביו המלך כאדם זר, ברור כי החיבוק ייחלש ואולי אף יפסק.

אנשים רבים שעברו מוות קליני (מצב בו הלב חדל מלפעום אך המוח עדיין מתפקד), מתארים כי ראו כעין מנהרה של אור מעליהם, כשההרגשה היתה כשל אהבה גדולה – כעין חיבוק רוחני, השואב את הנשמה לתוכה, והרגשת רוגע באופן קיצוני ומוחש מאוד. כך למשל מתארת אשה שעברה מוות קליני: "אני זוכרת את עצמי מביטה מעל גופי, כשאנשים רכונים מעליו. אחר כך ראיתי עיגול מקרין אור לבן, ובתוכו אור כחול, ומצאתי את עצמי נשאבת לתוך האור הכחול. שלווה, רוגע ויופי מוחלטים הקיפו אותי. התחושה הייתה כמו לצוף. נשאבתי עמוק לתוך מנהרה, שבקצה היה אור". עדות זו משקפת קו כללי במיליוני עדויות של אנשים שעברו מוות קליני .

אך האר"י הקדוש גילה סוד נוסף, שאינו ידוע לאותם שעברו מוות קליני, כי המשכו של חיבוק רוחני זה תלוי ברמתו הרוחנית של הנפטר מהעולם. במידה והמת בגד בחייו בבוראו, הוא רואה מנהרה זו רק ברגע צאתו מהגוף, כשהמטרה היא 'לשאוב' את נשמתו מתוך הגוף, אך לאחר שתהליך המוות הושלם והנשמה הופרדה מהגוף – נעלמת מנהרת האור – שהיא החיבוק הרוחני של הבורא, מידה כנגד מידה לאדם שלא השיב לבורא חיבוק רוחני במשך ימי חייו .

לכן כשאנו קמים בבוקר, עלינו לזכור כי הבורא יתברך מחבק אותנו, אך מצפה גם לחיבוק חזרה ברוב אהבתו אותנו – בניו חביביו. החיבוק הוא שנותן לאדם את האנרגיות למשך היום, אך על האדם לנצלם כראוי ולהגביר בכל אמצעי אפשרי את הקשר שלו עם הבורא, כאשר מלבד ההתבוננות התמידית באהבת ה', ניתן להגביר את הקשר באופן עוצמתי ונצחי על ידי התורה ו-620 קשריה הנצחיים – תרי"ג מצוותיה ושבעת המצוות מדרבנן.

לכל מאמרי "הרפיה חיובית" של הרב יהודה וינגרטן, לחצו כאן.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". Y3268992@gmail.com