אימהות? כך לא תפספסו את השמחה והסיפוק 

בהזדמנויות שונות, בטיול או בנסיעה אנחנו יכולות לעמוד נפעמות מול נוף עוצר נשימה, ולהתפעל: "מה רבו מעשיך ה'!" לפעמים עד כדי התרגשות.

פעם זו פריחה מלבבת וצמחים מיוחדים שמעוררים בנו הרגשת התפעלות,ופעם אילו גלי הים שמביאים אותנו  לתחושה מרוממת של "כולם בחוכמה עשית". עולמו של הקב"ה מורכב ומופלא כל כך!

אנחנו מוצאות את עצמינו אומרות לא פעם "איזה עולם קטן...", אבל עולמנו הפיסי לא ממש קטן ובכדור הארץ יש יערות עד, אוקיינוסים, אינסוף איים, מדבריות, משטחי קרח עצומים. יש מחוזות נדחים יותר ופחות שאף פעם לא שמענו אודותם ובודאי לא דרכנו בהם, יש חבלי ארץ שמעט מאוד אנשים היו בהם ואולי אף רגל אדם לא דרכה בהם. הנופים באותם מקומות נידחים בראשתיים וקסומים. הוד הבריאה, קיסמה וסודה לא נודע.

אפשר לכאורה לחשוב: איזה בזבוז, אם אחד לא רואה, לא מתפעל, לא מתרגש, אז בשביל מי ובשביל מה?

כן, יש מקומות שאת ואני לא יכולות להגיע אליהם. אבל למה להתמקד דווקא בהם?

בקרבתנו וסביבתנו יש ויש מיצירותיו של הקב"ה, יצירות מקסימות ומעוררות התפעלות שפשוט התרגלנו אליהם. ולא רק זה, יש פלא מיוחד שהקב"ה נותן לכל אמא בנפרד, ואם אותה האמא שקיבלה את הפלא המיוחד לא תהנה, לא תשים לב ולא תתפעל ולא תתרגש, אז אנחנו יכולות לחשוב: "חבל, איזה פספוס...". 

אותו הפלא הוא לא אחר מאשר הילד שלך. המתיקות, והחן שלו הם במיוחד עבורך. את רואה בו משהו מיוחד שאף אחד אחר לא יכול לראות בו חוץ ממך. והקב"ה בכבודו ובעצמו נתן בו את החן הזה -  במיוחד בשבילך.

זה מתחיל כבר מהיותו תינוק רך וקטנטן וממשיך גם כשלומד ללכת לרוץ, לדבר וללמוד. הילד שלך מגלה כל הזמן דברים חדשים ובעצמו מפתיע עם רעיונות, שאלות משפטים רעיונות מקוריים, פתאום הוא גדל כ"כ ואת פשוט לא מאמינה, וואו.

כמה חבל שאת, כאמא, לא פנויה לשים לב לזה. חוץ מזה שאנחנו מתרגלות, אנחנו שקועות בעשיה הטכנית המחייבת ולא נותנת לעצמינו "להתפנק" כדי לקחת את הזמן ופשוט להסתכל עליהם ככה סתם, להנות ולהודות.

כשמישהי אומרת לך: "זה הילד שלך? איזה חמוד!" היא כנראה לא אומרת סתם, והילד שלך באמת חמוד. אבל, הוא לא "באמת" מעניין אותה או חשוב לה, ואחרי שהיא נתנה לך הרגשה טובה היא ממשיכה הלאה.

אבל מה איתך: את גם ממשיכה הלאה? חשוב לך שהילדים שלך יהיו מתוקים ומטופחים בשביל האחרים, בשביל הסביבה? הרי את היא זו שצריכה לחשוב שהם חכמים נהדרים ומקסימים, כמו שהם, ולא אף אחד אחר.

שמירה על ההתלהבות תמידית היא לא מציאותית, אבל בכל זאת. אנחנו חייבות להתלהב מידי פעם. ביומיום הכי פשוט, בבית, בין לבין, להצליח להתסתכל לילד לתוך העיניים ולראות את החן המיוחד שבו ולהתפעל, להתרגש, להיזכר: "איזו מתנה!".

ההתרגשויות הקטנות הללו, היומיומיות שבהשג יד, לא בשמים ולא מעבר לים – יעזרו לנו לשמר את הסיפוק והשמחה באימהות שלנו.

כי חבל, פשוט חבל לפספס. 

 פסי דבלינגר עוסקת בהעצמה אימהית.  Pid38a@gmail.com