"אבא בכה ואמר לי: אם את עוזבת את הלהקה – היא תתפרק"

את ה-כמעט הופעה האחרונה שלה בציבור, מיכל קפלניק כנראה לא תשכח עוד זמן רב. "חזרתי מסמינר קירוב, והתחלתי אז בתהליך רציני של התקרבות ליהדות. דבר אחד ידעתי באופן ברור: אני לא מסוגלת יותר להופיע מול קהל מעורב, לא משנה מה. אבל זכרתי ש שבקרוב מאוד מתוכננת לנו הופעה משפחתית גדולה וחשובה, שאין שום סיכוי שאבא שלי יוותר על הנוכחות שלי.

"למרות זאת, באחד הימים פניתי אליו ברכות וניסיתי לדבר אל הלב שלו. ידעתי שגם הוא יודע שהרגע הזה יגיע מתישהו, זה עמד באוויר כמו בשעון חול. אמרתי לו: 'אבא, אני לא מסוגלת להופיע יותר מול קהל מעורב'. הוא לא היה מופתע ולא איבד עשתונות. רק אמר לי: 'אין בעיה, אז תופיעי בלבוש צנוע'.

גמגמתי. ניסיתי להסביר שהבעיה עמוקה יותר, ושאני לא יכולה להופיע בכלל בפני קהל מעורב. אז הוא הביט בי ושאל אותי נחרצות: 'ומה עם כיבוד הורים?', ניסיתי להסביר בעדינות ובהמון אהבה, שהתורה קודמת אפילו לכיבוד הורים, ושיבין אותי. אבל אבא היה נחרץ ואמר לי בכאב: 'להקה בלי זמרת – זו לא להקה, ובגללך היא תתפרק'. עמדתי מולו, חסרת אונים וחסרת מילים לחלוטין, והוא הרגיש את זה ואמר לי בכאב: 'יודעת מה? תופיעי לפחות בהופעה הבאה שכבר סגרתי, ואחר כך תעשי מה שאת רוצה'.

הלב שלי נפל, אבל הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד בפני ההפצרות שלו. נכנסתי לחדר והתחלתי לבכות את נשמתי. אמרתי לה': 'ריבונו של עולם, איך אני אופיע מול גברים? אתה יודע שעכשיו כשאני מבינה קצת יותר – אני פשוט לא מסוגלת להכאיב לך ככה, לא מסוגלת להופיע. תסדר לי את העניינים, אבא'.

"כשנרגעתי, יצאתי מהחדר, ובלי להתבלבל, ביקשתי מאבא שיתקשר לוודא שההופעה אכן מתקיימת כסדרה. הוא נעץ בי מבט מופתע, כזה שאומר שהשתגעתי סופית, והתעקש שיש הופעה, שהיא נקבעה מזמן ואף אחד לא הודיע על ביטול. ואני התעקשתי איתו בחזרה. בלב זכרתי כמה ניסים גלויים ראיתי מאז שחזרתי בתשובה, והרגשתי שה' לא יתעלם מהדמעות שלי. אחרי כמה הפצרות הוא הסכים, והתקשר כאילו כדי לשאול באיזו שעה להגיע.

"תוך כדי השיחה אני מתפללת, ופתאום רואה את הפנים שלו משתנות בהפתעה. מהתגובה שלו הבנתי שבאמת קרה משהו. ואז הוא ניתק את השיחה, המום לחלוטין, ושאל אותי: 'תגידי מיכל, את 'בבא' או משהו? מה עשית?'. הייתי בשוק.

"מסתבר שקרוב של בעלי האירוע נפטר, והם באמת התלבטו אם לבטל את ההופעה, והחליטו בשלב הזה לפחות לדחות אותה, וסיכמו שיהיו איתו בקשר. ברגע הזה אבא כבר ויתר לי ואמר שיסתדר. ואני למדתי מכאן כמה 'בדרך שאדם רוצה ללכת – בה מוליכים אותו', וכמה שאין תפילה ששבה ריקם. מיותר לציין שמאז מעולם לא הופעתי שוב בפני קהל מעורב".

אז אמנם בפני קהל מעורב לא - אבל קפלניק מעולם לא ויתרה על הקריירה המוזיקלית האישית שלה והאהבה הגדולה לתחום. בתחילה, ליוותה במשך חמש שנים את הזמרת חדווה לוי בנגינה ושירה בהופעות.

במרוצת השנים, הפכה לזמרת ייחודית שמופיעה בערבי נשים, כשהיא שרה בשמונה שפות שונות(!), תאמינו או לא (רוסית, בוכרית, מרוקאית, ספרדית, יידיש, פרסית ותימנית). בנוסף, היא  מעבירה סדנאות מוזיקליות לנשים, ובמקביל משמשת גם כמטפלת במוזיקה, המחזיקה בקליניקה פרטית לטיפול בילדים – דרך סגולותיה המיוחדות של המוזיקה.

"חשבתי שרק מי שעבר משבר חוזר בתשובה"

אבל בואו נחזור רגע לתחילת הסיפור. למעשה, אם תשאלו את מיכל קפלניק, היא תספר לכם שמצידה מעולם לא התכוונה לחזור בתשובה. למעשה, קפלניק כאמור בדיוק החזיקה בשיאה של קריירה מוזיקלית מרשימה, אותה החלה בגיל צעיר, כבת למשפחה מוזיקלית למדי.

היא נולדה בלינבן שבבוכרה למשפחת מטטוב המוזיקלית, וכבר שם, בגיל שלוש החלה לגלות סימנים של כשרון מוזיקלי מולד. "בגיל ארבע כבר הופעתי על במה לראשונה, וכבר אז ראו בי את הניצנים הראשונים של שירה וחיבור למוזיקה. כשהייתי בת חמש עלינו ארצה, והשתקענו ברמלה. הפכנו למשפחה מאוד מוכרת. בארץ, כבר בגיל 14 זכיתי במקום ראשון בתחרות כישרונות צעירים מטעם התיכון שלמדתי בו. כמובן שבתור ילדה החלום שלי היה להיות זמרת מפורסמת. מבחינתי, זה תמיד היה כשרון שקיבלתי במתנה משמים ופיתחתי במשך השנים".

עם השנים, הפכה הלהקה לאחד השמות החמים בעולם הלהקות. "האמת היא שהיו לו כמה להקות, זו פשוט היתה המפורסמת שבהן. היא היתה הלהקה המשפחתית שלנו, וקראו לה 'להקת הכוכבים'. אני הייתי הסולנית והמתופפת, וניגנתי במקביל גם על קלידים, כלי הקשה, פסנתר, אורגן וגיטרה. אבי היה מנגן על רוב הכלים, הוא מוזיקאי מוכשר, שבמשך השנים היה חלק מכמה להקות לו שהיה מופיע איתן – כינור, גיטרה, אורגן, תופים, הוא בעצמו מגיל קטן היה מופיע", מתארת קפלניק. "חוץ ממנו, אחי היה המתופף, והדודים ובני הדודים שלי - כולם נגנים וזמרים מקצועיים.

"באותה תקופה היינו מופיעים בשבתות, אבל היה קידוש, והיו לנו חגים ומסורת. האמנו שיש בורא לעולם והסתפקנו בלהיות אנשים טובים כמו שהבנו שצריך, דרך נתינה והכנסת אורחים. חשבנו שזה מה שה' רוצה מאתנו, ומעבר לזה כל חיבור לדת הרגיש לנו פרימיטיבי מדי".

כשהגיעה לגיל 15 וחצי חלה נקודת מפנה בחייה. "אחותי, שגדולה ממני בתשע שנים, בחורה יפה, אינטליגנטית, מלומדת – התחילה לגלות עניין ביהדות. זה היה פלא בעיני, כי באמת היה לה הכל. היא תמיד היתה בשבילי סמל ודוגמא לבנאדם הכי שמח ומאושר עלי אדמות. היא טסה, נהנתה, והיתה מאוד אהובה בחברה. אבל פתאום התחילה לתאר כמה היא מרגישה ריקנות וחוסר סיפוק והתחילה לשאול שאלות מהותיות על החיים, כאלה שאף פעם לא העזתי לעסוק בהם קודם לכן, ואני הייתי בהלם. אף פעם אפילו לא שיערתי את זה.

"באחד הימים הקישו על דלת ביתנו שתי נשים חרדיות שעבדו ב'לב לאחים' ורצו לדבר עם אמא על טהרה, והיא לא היתה בבית, אבל אחותי הגדולה היתה, והיתה לנו מצוות הכנסת אורחים וכיבדנו אותן, ואחותי החלה להמטיר עליהן שאלות. מהר מאוד הן הרגישו בצמא שלה והציעו לה להשתתף בסמינר ערכים. אז למדתי הכי חזק שכשבנאדם באמת מחפש אמת – לא משנה איפה הוא נמצא, הקב"ה ישלח לו את השליחים שלו".

בהמשך, התלוותה קפלניק לשיעורי תורה אותם החלה אחותה לפקוד תדיר, שם פגשה דמויות שונות, מוכרות בחלקן, כמו הרב אורי זוהר, וגם זמרות וכוכבות שונות מעולם התוכן שהכירה – שגרמו לה להבין בדיוק איפה האמת נמצאת, או לפחות איפה היא לא נמצאת. "בלב הרגשתי שטוב לי כמו שאני, והתביישתי, חשבתי שרק אנשים שעברו משברים חוזרים בתשובה. בסוף אחותי סחבה אותי לסמינר, ולמה שלמדתי שם לא יכולתי להתכחש. חזרתי אחרי שלושה ימים, כולי בוכה מעומק הלב, מחבקת את אחותי ושואלת אותה: 'אז מה אני עושה עכשיו, כשאני יודעת שיש ה'? שהתורה היא אמת לאמיתה, ומשה אמת ותורתו אמת? מה עושים עם האמת עכשיו?".

אז מה באמת עושים? בהתחלה ניסתה קפלניק לשדר עסקים כרגיל ולהמשיך ללמוד בתיכון הא דתי שבו למדה עד כה. "יום אחד המורה שלי לקחה אותי לצד ושאלה אם קרה משהו במשפחה ואם מישהו נפטר. בהתחלה אף אחד לא ידע על ההתחזקות שלי, על שמירת שבת למשל, אבל אחרי הסמינר זה כבר היה מהותי עבורי ולא יכולתי להסתיר את זה, גם חיצונית. זה הפך למשהו יומיומי שכולם היו סקרנים לגביו, והתחילו לשאול אותי שאלות.

"בהפסקות, היינו יושבים כל הבנות והבנים והייתי מוכיחה להם עובדות מאמיתות התורה. הרבה בנות שאלו אותי אחר כך בעקבות השיחות האלה אם אפשר לבוא לשיעורים והתקרבו בעצמן בסוף. הייתי הבת היחידה בכל התיכון שהלכה בצניעות, ולהפתעתי, ואחרי תקופה ראיתי שהרבה בנות התחילו ללכת ככה אחריי. אני חושבת שהרבה מהן התחילו להתחזק אבל התביישו ממה יגידו, וכשאני הייתי החלוצה, הבנתי שאם את עושה את הפתח הראשוני – את נותנת לעוד הרבה בנות את האומץ להעז וללכת כמוך, וזה קידוש ה' עצום. מי שהולכת בצניעות והולכת נגד הזרם בוודאי עושה הרהורי תשובה לכל האחרות שרואות אותה".

אבל בסוף זה הגיע. כשהקושי הרוחני גבר – החליטה קפלניק לעזוב את התיכון הלא דתי שבו למדה, ולעבור לסמינר 'לוסטיג' החרדי ברמת גן. עבור אימה היווה הצעד קושי משמעותי, בעיקר מפני שחששה מרמת הלימודים במקום - בייחוד אחרי שקפלניק למדה בתיכון נחשב ברמה הגבוהה ביותר בשפלה. "לא ידעתי כלום בתנ"ך, והגעתי למקום שרוב הלימוד בו מתמקד בתחום הזה, מבית שרמה לימודית זה דבר מהותי בו. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. עם הזמן, גיליתי שאני לומדת עם בנות שהן חומר אנושי נדיר. בנות אינטליגנטיות, חרוצות, עם מידות טובות ורמה. כל אחת תרמה לי מזמנה, האירה לי פנים, חיזקה אותי. בנות למדו איתי עד השעות הקטנות של הלילה את מה שהן למדו במשך שנים רק כדי לעזור לי לצמצם פערים, שאצליח. בסוף סיימתי את תעודת הבגרות שלי בהצטיינות".

"עד היום אני לא יודעת מי הציל אותי"

באותה תקופה בה קיבלה על עצמה קפלניק צניעות – חוותה נס של ממש, שעד היום כשהיא נזכרת בו היא מתרגשת. "לחברה הכי טובה שלי היתה יומולדת, והיא התקשרה ושאלה אם אני יכולה להצטרף אליה למסע קניות בסוף יום הלימודים, והסכמתי. באותו היום הצטיידתי בפרחים, בלונים ועוגה, כדי לשמח אותה, וכשאבא שלה הגיע לקחת אותנו הוא חנה בצד ומאוד מיהר, והיא בינתיים שמה את כל מה שהיא קיבלה מאחור, ואני התיישבתי בתוך האוטו, בלי לדעת שהוא ממהר, ובאתי לצאת לקראתה, אני עם רגל בחוץ, בלי לשים לב שהוא כבר התחיל לנסוע שוב. הוא לא רואה אותי ובטוח שאני בפנים, והבלונים מסתירים הכל. ואני באה לאת, ומרגישה שמישהו אוחז בי חזק ולא נותן לי, ואני לא מבינה מה קורה, ובינתיים מכוניות חולפות על פניי, כשחצי ממני בתוך האוטו, והחצי השני בחוץ, ומכונית ממש חולפת על פניי ואני צורחת לו שיעצור, והחברה שלי מנסה להזיז את הבלונים כדי להבין מה קורה. עד היום אני לא יודעת מי הציל אותי. מי החזיק בי ככה שלא אצא אל הכביש הסואן בשעת נסיעה.

"באותו היום, מאוחר יותר, הלכתי להרצאה וקיבלתי על עצמי צניעות. הרב, ששמע את הסיפור הניסי, התרגש ואמר לי שהקב"ה הציל אותי בהשגחה פרטית, ונכון שאי אפשר לתלות משהו במשהו, אבל ידוע שכשאדם מקבל צניעות - אז השכינה שורה באותו מקום ויש לו השגחה מיוחדת.

"אני חושבת שזה היה מלאך שתפס אותי ומנע ממני לעוף החוצה ובנס שלא קרה לי שום דבר. אני כל פעם נזכרת איך מישהו ממש החזיק אותי, כמה הייתי קרובה להידרס, ולא יודעת איך הייתי יוצאת מזה, ואני פשוט מצטמררת".

היום קפלניק נשואה לכדורגלן לשעבר, אברך בהווה, ואם לשלושה ילדים. אבל לא רק קפלניק ובעלה עשו את הדרך חזרה הביתה - במרוצת השנים, כל בני משפחת מטטוב חזרו בגדול גם הם. "ההורים שלי ראו כמה שהתורה שינתה אותנו, הרגישו פתאום את הכבוד העמוק שלנו כלפיהם, ראו מה זה שולחן שבת אמיתי, שכולם יושבים סביבו בנחת, בניגוד לעבר, שעשינו קידוש במהירות ורצינו לסיים מוקדם ולצאת לבלות עם חברים. פתאום נוצרו אחדות ואהבה, והם הרגישו את זה מאוד חזק. אחר כך הם הלכו לסמינר בעצמם, והשתכנעו באמיתות התורה".

היום, כל הגברים לבית משפחת מטטוב הם אברכים, וכל אחיותיה של קפלניק, נשואות אף הן לאברכים בני תורה. "הסוד הוא האהבה האמתית שהיתה בינינו, האחים", היא מסבירה. "זה מה שגרם לאחדות ולרצון ללכת אחד בדרך של השני. אני זוכרת שהתייעצתי עם רבנית מסמינר אופקים, בו למדתי באותה תקופה אחרי התיכון, לגבי אחותי הקטנה, שנולדה כבר אחרי שהמשפחה התקרבה ליהדות והיה לה קשה, והיא בחרה להפוך לדוגמנית. כאב לי מאוד, ושאלתי אותה מה אפשר לעשות כדי לעזור לה לבחור ללכת גם בדרך שלנו, ואותה רבנית אמרה לי: 'אם היא תאהב אותך - היא תלך בדרך שלך', וזה כל כך נכון, בדיוק כמו שאני הלכתי אחרי אחותי הגדולה שאני כל כך אוהבת. בסופו של דבר, אחותי הקטנה באמת חזרה לשורשים בדיוק כמונו. אין כמו הדרך הזאת, לא מחליפה אותה בשום הון שבעולם".

המייל של מיכל קפלניק - michalkapelnik@gmail.com