"שלום הרב, אני דתייה ולא יהודייה"

לאחר שיחה עם ההנהלה בה כל רגשותיי צפו, והדיבור היה עם הכאב שיצא מתוך עמקי נשמתי, הצלחתי לקבל את מספר הטלפון של רב שאחראי על קורסי גיור, שעבורי היה המוצא האחרון כדי לפנות אליו.

"שלום הרב, יש לי סיפור קצת מיוחד.. אני דתיה ולא יהודייה.." כך נפתחה השיחה. הרגשתי את מבוכת הרב דרך המכשיר הסלולרי למשמע המשפט, הוא גיחך ושאל "מה זאת אומרת? הרי איך אפשר?".

ידעתי שהמקרה כאן הוא שונה וייחודי, וכמו שהוא שונה כך זה גרם לי קושי בלהסביר את מצבי בפני הרב.

מה שלא העליתי בדעתי היה שגם שהרב עצמו לא נתקל במקרה כזה. הרגשתי ממנו את הקושי לנסות לזהות את הסיטואציה ולקטלג את האירוע לדבר קיים, הוא שאל כמה זמן אני נמצאת במצב הזה וחייה את אורח החיים הנ"ל, בדעתו עלה שזה כלל לא לגיטימי שאבקש להתגייר במיידי, אלא אם כן הייתי דתייה כבר שנים רבות. הרב אמר שאני לא הסיפור הקלאסי שאותו אפשר להבין, כי דתייה שנים רבות או מילדות - אני לא, וכנראה שאני כלל גם לא אדע לענות על השאלות של בית הדין אם אעמוד מולם.

"תבחן אותי", אמרתי בנחישות! הרגשתי שהתמלאו לי ברגע כוחות מחודשים להוכיח את זהותי האמיתית, והחלטתי לא לוותר. המצב הקיים היה כמו חבל שנכרך סביב צווארי ותמיד התהדק יותר ויותר, זה גרם לי להרגיש חנוקה, וגרם לי לחיות חיים בהם אני מנותקת מהמהות האמיתית שלי. בשום מחשבה לא ראיתי ולא הרגשתי לא יהודייה. הרגשתי שזאת ההזדמנות היחידה לנסות לשחרר את החבל ממני.

כשהרב שמע אותי אומרת "תבחן אותי!" באסרטיביות, זה היה עבורו מוזר, פתאום בן רגע לבוא ולבחון על נושא שהוא כל כך מהותי? מבחינת הרב בתחילה זה היה כמו שעשוע, הרגשתי שהוא התכוון לשאול שאלות רק כדי להוכיח לי שאני לא מוכנה בשלב הזה לבוא ולדרוש את יהדותי, כי אכן אין שום מקרה בעולם שמישהי שלא חיה ונושמת יהדות בכל אורח היום, תדע לענות על שאלות אלו.

כאשר הוא התחיל לשאול את השאלות, עלה לי חיוך לפנים. הייתי מופתעת מרמת השאלות שאליהם הוא ציפה ממני כדתייה, השאלות נעו בין מה מברכים על פירות שונים, לבין מיהם האבות והאמהות של העם היהודי? כמה ימים אורכים החגים השונים? ועוד  שאלות פשוטות ובסיסיות כדי לבדוק את רמת בקיאותי ביהדות בנושאים השונים, ובמטרה לבדוק או להוכיח שאחת שהגיעה מחוץ ליהדות כנראה לא תדע ותצליח בכזאת מהירות לענות על שאלות אלו.

על כל השאלות עניתי במלואן. לא היה מבחינתי ספק שלא אענה על דברים בסיסיים, וזאת מאחר שהייתי בשלבים יותר מתקדמים, בהם כל סדר היום שלי באותו זמן היה מלא בתורה, בתפילות וברכות. נהניתי להתעמק בהלכה על כל צדדיה ולשמוע שיעורי תורה בנושאים רבים. האהבה שלי לקריאה היא רבה ביותר ולכן קראתי ועדיין קוראת ספרים רבים שיוכלו להעשיר לי את הידע וזה מתוך רצון אמיתי לדעת כיצד אוכל להיות יהודייה טובה יותר לפני ה'.

לפני אותה תקופה שהייתי דתיה, התהלכתי במדבר, אך ברגע שנדלק בי הניצוץ היהודי בחיי הייתי כאדם המהלך במדבר שנגלה לפני מעיין. הייתי צמאה לתורה, מילאתי את כל היום שלי במציאות ה' יתברך ובקדושה, נהנתי לקום ולעשות מצוות כל בוקר, וזאת למרות הכאב שהייתי חווה בכל פעם מחדש בברכות השחר, כשהייתי צריכה לדלג על אחת הברכות (שלא עשני גויה).

הרב שאל עוד שאלות קצרות כדי לבדוק את הידע והרצינות שלי באורח החיים, הוא קיבל את התשובות במלואן ללא שום היסוס בדבר, ואז הרב עצר את הכל והציע לי להתקדם משמעותית.

באותו רגע הייתי פשוט המומה למשמע התשובה, רציתי פשוט לצעוק מאושר, אבל הייתי על המדרגות בכניסה לעבודה. מה קרה פה עכשיו? האם אני חולמת? זה לא יכול להיות!

ההתרגשות שלי הייתה בשיאה, לא האמנתי שאחרי כל כך המון זמן של ציפייה של דריכות של מתח ושל חוסר נחת עומדים להיגמר להם, וקרוב יותר מאי פעם!

הרב צחק וראה כיצד אני כל כך מתרגשת "איך את לא יהודייה? מה השתבש בדרך? את באמת היית אמורה להיות כבר יהודייה" הוא אמר.

אך את השאלה שהוא ששאל, גם אני לא ידעתי לענות, מגיל 14 שאלתי את עצמי "איך יתכן שאני לא יהודייה?". הרגשתי על פסגת העולם, מאושרת עד אין קץ. הרגע לפני הייאוש הגדול הביא איתו את הישועה הגדולה. בקושי הצלחתי לנשום מהתרגשות או לעמוד בשקט מבלי לזוז. סוף סוף הרגשתי שנפתח בפניי המעצור שמנע ממני כל השנים להתגייר, וזה קרה ברגע אחד.

אמרתי לרב שאעדיף לעמוד מול בית הדין בירושלים בעוד חודש וזאת כדי שאוכל להשיג את כל המסמכים הנדרשים ממשרד הפנים. לאחר שאמרתי לו את הזמן בו אני מעדיפה לעמוד מול בית הדין, הוא הציב בפניי משימה "את צריכה משפחה מלווה, יש איזו משפחה שהתארחת אצלה כמה פעמים בישוב?" באותה עת הייתי עדיין נחשבת חדשה ביישוב, ולא יצא לי להתארח בצורה קבועה אצל משפחות, אך למרות זאת עלתה לי משפחה אחת לראש.

 "אני בטוח שהם לא יודעים שאת לא יהודייה, אבל את צריכה לספר להם ולבקש מהם מכתב חוות דעת עלייך", אמר. עבורי להיחשף בפניי אנשים על מצבי היה מביך ולא נעים. זה היה העניין שהיה לי הכי קשה לספר ופחדתי מהתגובות של הסביבה כלפיי.

אבל זמן לבזבז לא היה לי כלל, ומיד לאחר שסיימתי את השיחה עם הרב, ניגשתי לבצע את השיחה עם המשפחה שתהייה עבורי משפחה מלווה.

הייתי צריכה לקחת נשימה עמוקה, למלא את כל הריאות במלואן, הגיע הרגע אשר מרגע שנהייתי שומרת מצוות פחדתי ממנו יותר ויותר, היום שאצטרך לספר שאני לא יהודייה לחברה סביבי. רבים האנשים שיגידו שאין זה "ביג דיל", אבל בשבילי זה היה לספר אמיתה שלא יכולתי להתחבר אליה.

הכל היה עניין של שניות, כיוון שאם אמתין רק עוד דקה אפחד מידי בשביל לבצע את השיחה. חייגתי.

ענתה לי אם המשפחה, "אני צריכה לספר לך משהו חשוב". היא ענתה לי ברוגע "כמובן את יכולה להגיד כל דבר". נשימה עמוקה ואמרתי "אני.. אני בעוד חודש הולכת לעמוד בפני בית הדין לגיור ואין לי משפחה מלווה וחשבתי עליכם, האם תסכימו להיות המשפחה המלווה שלי?".

המשך בשבוע הבא.