אם זה מה שאני הרגשתי בתוך הבועה שלי, אז מה עובר עכשיו על אביב גפן? 

אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. אני יושבת בשבת מול הטלוויזיה, ומשחקת עם האצבעות על השלט. מלטפת לרגע, כמעט לוחצת ואז שבה לאחוריי כאחוזת אמוק. עד שהשבת יצאה, ראיתי 'כוכבים' בעיניים, ולא מהסוג שהייתי רגילה לראות על הטלוויזיה. 

הקושי בשמירת אותה שבת, השבת הראשונה בחיי - היה עצום. למעשה, באותם רגעים הייתי בטוחה שזה גדול עליי, שאין סיכוי שזה יצליח. לא אצלי. אבל נחשו מה? הקב"ה לא ויתר לי, ולמרות הקושי, הוא נתן לי תחושת נעימות כלשהי. תחושה שכדאי לי להמשיך ו'לבדוק את זה'. שכדאי לי להמשיך ולראות מה יהיה הטעם של ה'גלולה', אחרי שהיא מתמוססת קצת על הלשון - כי לפני כן, מה החוכמה בזה להגיד שאין בה טעם או שהטעם שלה נוראי?

אחרי השבת ההיא, היו עוד כמה שבתות כאלה של קושי עצום מחד, אך טעם נעים מאידך. הגלולה התמוססה לאט לאט על הלשון, וככל ש'טעמתי' אותה יותר, כך היא הייתה לי יותר ויותר טעימה. 

אני לא זוכרת את הזמן המדויק שבו זה פשוט פרץ ממני - תחושת המלאות הזו שהובילה להחלטה לוותר על הבלי העולם, ביניהם הטלוויזיה,  אבל כשזה קרה הרגשתי שטוב שהקב"ה לא ויתר עליי. טוב שהוא לא 'נבהל' מהקושי שלי אז. 

ולמה אני בעצם נזכרת בזה דווקא כעת? ובכן, לא אחת קורה, שמיד אחרי שאנחנו מפרסמים אייטם על התחזקות רוחנית כלשהי בקרב הסלבס - חלק מן הגולשים מתרעמים על כך, וטוענים שלא כל התחזקות קטנה מצד סלב כזה או אחר, יש צורך לתעד במשקפת הדת. בכל פעם שאני נתקלת בתגובות מעין אלו, אני מוצאת את עצמי בקונפליקט פנימי לא פשוט. 

אם זה מה שאני הרגשתי בתוך הבועה שלי, אז מה עובר על אביב גפן?

מצד אחד, צודקים אלו שטוענים שלא צריך להעלות על נס כל פעולה קטנה, רק משום שמדובר בסלב. 

אבל מצד שני, אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי שוב ושוב - אם אני הקטנה נתקלתי בכזו עוצמה של קושי באותה שבת, עם איזו עוצמה של קושי מתבקשים אותם הידוענים להתמודד בבועה שלהם?

אם אני הקטנה, הלא מוכרת, סתם אדם מן השורה שמתמודד עם הניסיונות הכי 'פשוטים' לכאורה, זו שיכולה לסגת מהם בלי לתת דין וחשבון 'ציבורי' - מרגישה באותם רגעים שאין לי כוח, די! אני רוצה לראות טלוויזיה, מה שבת עכשיו? מה פתאום להתגבר על הרצון שלי לראות את הסדרה שאני מורגלת בה כבר X שנים? מאיפה באתם לי עכשיו עם המעצור הזה שלכם, שאומר ששבת זה מחוץ לתחום?

למה שאני ארצה לעצור את החיים שלי, לעצור את כל מה שאני רגילה אליו ואוהבת אותו - בשביל יום אחד שאתם טוענים שהוא מיוחד? שאתם טוענים שכדאי לי לעצור בו הכל? ואיך בכלל אוכלים את העוגה הזו ומשאירים אותה שלמה? איך מצד אחד נהנים מהשבת ומהקדושה לה, ומצד שני 'שומרים' על המוכר שלי שלכאורה מגן עליי?

זה מה שהרגשתי אז בתוך הבועה שלי, אז מה מרגיש אביב גפן לדוגמה - שעושה צעד אחד ונסוג עשרה אחורנית?! מי יכול להאשים אותו בזה בעצם? מי יכול לדרוש ממנו ללכת על כל הקופה בבת אחת, כשברור לכולם שיש וצריכה להיות כאן דרך? מי יכול להאשים אותו בזה שהוא אולי מפחד להכיר באמת האחת שיש בורא לעולם, ושהוא מתוק ונפלא וש'אין עוד מלבדו'? הרי במקום שלו - האמת הזו יותר ממחייבת. 

גם במקום שלי האמת הזו מחייבת, ואין לאן לברוח ממנה. אבל אם אני הרגשתי שקשה לי להתמודד עם העוצמות שלה, וזה רק סיעתא דשמייא נטו שקיבלתי כדי להתמודד עם הבאות, כדי לא ללחוץ על הכפתורים של השלט, כדי להסכים להתבוסס בתוך ה'כוכבים' שבעיניים ולא בשום מקום אחר שראיתי באותם רגעים, אז מה עובר עליו???

בואו ננסה רק לרגע לצאת מתוך המשקפיים של השיפוטיות והרצון לטרוף את כל העולם בבת אחת. כי תחשבו לרגע על העולם הזה, ועל הפרטים שחיים בתוכו - אנחנו. כל אחד מאיתנו רוצה לחיות על פי אמות מידה מדויקות ונכונות, מבלי להרגיש שהוא מפסיד משהו (גם אם זה אומר להפסיד את המוכר, בעיניו של בעל התשובה המתחיל). 

כל המילים שכתבת כל חייך לא ישוו למילה האחת שמחכה שתכתוב אותה - לאחר שתמצא את הקב"ה בחייך

הולך אדם באמצע מדבר. עייף, רעב, שפוף, מוכה יגון ומחלות ומה לא, וכל מה שהוא מבקש זה הכרה. כן, כן, זה כל מה שאנחנו מבקשים כאן. שמישהו שם למעלה יחפש אותנו, ירצה בנו. שאיזה מסוק יעבור מעל לראשנו בחיפושים אחרינו, והכי חשוב - שלא משנה כמה אנחנו נראים קטנים מלמעלה, שהטייס לא יתייאש מהחיפושים אחרינו, ושלא יתייאש מהתקווה למצוא אותנו בחיים. בחיות. 

כולנו רוצים דבר אחד בדרך העולה אל על: מבט אחד ויחיד על מה שאני כן מצליח, על מה שכן מצליח לי. מבט אחד שרואה את מה שטוב בי, ולא את מה שלא טוב. מבט אחד שמצליח להבין את הכוונה העמוקה שניסיתי להעביר באותו מעשה זעיר שעשיתי: זה יכול להיות איזו ברכה, זה יכול להיות תפילין שלא הנחתי מעולם, זה יכול להיות ביקור אחד ויחיד בבית הכנסת ועוד הרבה צעדים קטנים וכמעט בלתי מורגשים שכאלה. 

אבל רגע, בואו נעצור ונחשוב מה יכריע את הכף לכאן או לכאן? מה יגרום לאביב גפן למשל, לרצות להתקרב אלינו יותר, לרצות להכיר יותר את הדרך שלנו, לרצות להשאיר את הגלולה להתמוסס עוד קצת על לשונו, להסתקרן מהטעם החדש שלה עליה ולהחליט לבסוף שהטעם אפילו טעים לו מספיק כדי להשאיר אותה שם לנצח? 

ביני לבין עצמי אני חושבת שזה רק היכולת שלנו להסתכל זה בזה מן הלובן שבעין, ולא לראות שום דבר פה כמובן מאליו. 

שום דבר לא מובן מאליו, לא בי בעלת התשובה 'הקטנה' שבעיני העולם לא נחשבת לסלב, ולא באביב גפן ה'גדול' שבעיני העולם כן נחשב לכזה. שום מעשה שלנו כאן לא צריך להיראות כמובן מאליו. אנחנו עושים איזה צעד קטן זה לקראת הבנת עולמו של זה? איזה כיף, איזה יופי. למה לא להתלהב מזה? 

אז מה אם הדרך עוד ארוכה? אז מה אם אביב עדיין לא יודע שהוא מאמין, עדיין מתחבט בשאלות שברומו של עולם, עדיין לא בטוח אם כדאי ללכת על כל הקופה, עדיין מפחד מהרושם שישאירו מעשיו בעולם, אם וכאשר יחליט לחזור בתשובה שלימה? אז מה אם זה עדיין לא מושלם, אז מה אם הוא עדיין בדרך, אז מה אם זה רק קצה קצהו של יוד?

אבל הוא בדרך, לא?

אז היי, בואו ניזכר כולנו ברגע הזה שבו גם אנחנו היינו ממש בהתחלה, גם אנחנו חיפשנו קצה להיאחז בו, גם אנחנו לא ממש האמנו שיש אפשרות כזו, שיש 'חיה' כזו, שיש מציאות כזו שהיא שונה ב-180 מעלות ממה שאנחנו מכירים כעת?

שנה חדשה בפתח, ונדמה שהעבודה שרק התחילה - לא באמת מתכוונת להיגמר. גם השנה, אני והסלב נתבוסס בדיוק באותן נקודות, נשאל בדיוק את אותן שאלות (נו טוב, לא בדיוק, אבל בערך) ונביא קורבנות שהם עדיין לא שלמים... הלוואי שזה יצטרף לעוד ועוד מעשים טובים שיבנו פה יום אחד את בית המקדש השלישי והאחרון, אבל עד אז - אל לנו לזלזל בכל 'מתנה' קטנה שכזו שמוגשת לקב"ה. 

לא לנו היכולת לשפוט והלעריך 'מתנתו' של מי מאיתנו טובה וראויה יותר להיות מוקרבת על גבי המזבח, ולא לנו היכולת לחרוץ גורלות במחי מקלדת ולהחליט מי ראוי יותר או פחות לבוא בבית השם. כולנו יהודים, ובכולנו יש ניצוץ אלוקי. כולנו עוברים כאן דרך, ובכולנו יש רצון למצוא אמת. כולנו מתפללים ומאמינים, רק שלפעמים לוקח זמן לברר את האמונה והתפילות ולהעלות אותם עם ניצוצות הקדושה שאבדו אי שם בתערובת הזרה. גם כן עבודה...

כולנו כאן כדי להיות טובים יותר ממה שהיינו ברגע הקודם, ואם לאחד קשה יותר לגלות את זה בחייו - כל שעלינו לעשות זה להתפלל עליו. לבקש שיזכה גם הוא. גם אביב, שיזכה... הלוואי שיזכה לטעום טעם שבת אחת של קדושה מהי, וזה אולי כל מה שאני 'הקטנה' מעזה לבקש ממנו. תטעם, ותראה כי טוב השם. 

תניח לגלולה להתמוסס על הלשון, ותראה שכל המילים שכתבת כל חייך לא ישוו למילה האחת שמחכה שתכתוב אותה - לאחר שתמצא את הקב"ה בחייך. מתפללת עליך בכל לבי שבשנה זו תמצא.