"צעקתי 'ס-ב-א!' ופתאום נהיה שקט בכותל": עדיאל גץ, נכדו של רב הכותל, מספר

כשהיה עדיאל בן עשרה ימים בלבד, נהרג יאיר אביו מפגיעה של נהג משאית ערבי ברכבו. המשטרה הגדירה אז את האירוע כתאונת דרכים, אך האופן שבו התרחשו הדברים, הוביל להבנה שמדובר בפיגוע. המשפחה לא הצליחה להביא להכרה של המדינה בדבר, שכן לא האמינו אז שדבר כזה יכול להיות אפשרי. מאז, נהגה משפחת גץ הצעירה להגיע מידי שבוע לביתו של הסבא, הרב מאיר יהודה גץ, ועדיאל גדל שם כבן.

"לאחר מותו של אבא, גרנו במשך שנתיים בשכנות לסבא וסבתא ברובע היהודי. אחר כך, כשעברנו משם, המשכנו להגיע אליהם בכל כמעט בכל שבת וחג. עד פטירתו של סבא לא זכור לי אפילו חג אחד שעשינו אצל סבא וסבתא מהצד השני. הם היו כל כך עוטפים ואוהבים", מספר עדיאל. "כילדים, נהגנו לטייל על גגות הרובע, ולהקיף את כל ירושלים העתיקה על החומה. סבא היה לוקח אותנו יחד איתו למנהרות הכותל, ולא היתה חפירה שלא היינו בה".

על החוויה לצידו של סבו, הוא מספר: "הייתי רואה את סבא יושב ולומד בבית הכנסת שהוא ייסד במנהרות הכותל, מול מקום קודש הקודשים. סבא היה אומר תיקון חצות בבכי, ויושב ומתפלל על כל עם ישראל. אני הייתי יושב לידו, ואז באמצע הלילה פורש לישון, והוא ממשיך ללמוד תורה עד אור הבוקר".

תמונה קבלות אישיות של הרב

לא אוכל שאריות של כלבים

הרב מאיר יהודה גץ נולד בתוניס והיה צאצא של אור החיים הקדוש. כבר בילדותו ראו שיש לו נפש מיוחדת: "כשהיה סבא בן חמש", מספר עדיאל, "הוא חלם בלילה שזקן לבוש לבן צועק עליו בערבית שילך ללמוד זוהר. הוא סיפר על כך להוריו, שלא התייחסו בהתחלה, אך כשהדבר חזר על עצמו כמה פעמים, הם הבינו שכנראה מדובר בחלום אמיתי. הם שלחו את סבא לרב הראשי של תוניס, והלה הצמיד לו תלמיד חכם שילמד איתו תורה".

כשהיה הרב גץ בן שבע עשרה, ממשיך עדיאל לספר, נכנסו הנאצים לעיר מגוריו, והוא נלקח לעבודות כפיה. "במחנה שבו היה סבא, הנאצים לא הביאו אוכל ליהודים, ויהודי האזור היו צריכים לדאוג להם למזון", הוא מתאר. "יום אחד שיירת האוכל למחנה נשדדה, והעובדים במחנה נשארו רעבים. בסוף היום זרקו הנאצים לאדמה את שאריות האוכל שלהם, והיהודים הרעבים התנפלו עליהן. סבא התהלך ליד האוכל הלוך ושוב בראש מורם ולא נגע בו. חייל גרמני שראה אותו צעק לו 'למה אתה לא לוקח אוכל?', וסבא ענה לו 'אני לא אוכל שאריות של כלבים'. החייל הוציא אקדח וכיוון אותו לראש של סבא. באותו רגע הוא היה מוכן למות על קידוש ה’, והחל באמירת שמע ישראל. כשפקח את עיניו, גילה סבא שהחייל החזיר את הנשק למקומו, ורק אמר לו 'חבל שאתה לא גרמני'".

את הדרך בה ברח סבו מהמחנה בסופו של דבר, מתאר עדיאל: "באחד הלילות סבא ברח מהמחנה, ופתאום הוא ראה מולו את המפקד הגרמני שלו.  הוא הביט סביבו וראה מעדר, לקח אותו והכה את הגרמני. משם הוא ברח למערה, וחיכה בה לאורך כל היום. כשהגיע הלילה, הוא הביט לשמיים וראה ירח מלא. זה היה חודש שבט, והוא הבין שהתאריך הוא ט"ו בשבט. סבא נדר אז, שאם הוא יזכה להינצל מהמלחמה, לעלות לארץ ישראל ולהקים משפחה, הוא יחגוג כל שנה את ט"ו בשבט באופן הכי מפואר שאפשר".

עדיאל מספר שכילד הוא ראה בבית סבו שולחן ט"ו בשבט מפואר במיוחד: "באותו זמן לא היו קרמבולות ולא פטאיה ולא אנונה ולא שום דבר, אבל סבא היה משיג הכל. הוא היה משיג פירות שאנשים אז בכלל לא ידעו על קיומם".

לאחר המלחמה התחתן הרב גץ וכיהן כרב בתוניס. מאוחר יותר, הוא נשלח לצרפת על מנת להקים שם תחנת מעבר לארץ, עבור נערים יוצאי צפון אפריקה. "כל נער בן הגילאים עשר עד שמונה עשרה עבר אז דרכו", מתאר עדיאל, "סבא דאג שם לכל מחסורם, והיה עבורם כמו אבא. הוא היה מארגן בר מצווה לנערים שהגיעו לגיל מצוות, ודאג שיהיו תפילין לכל אחד ואחד. הוא ארגן תפילות במקום ולימד אותם תורה".

הרב גץ עלה ארצה שנתיים אחר כך. "סבא רצה להקים יישוב חדש בארץ ישראל, ואמרו לו שיש עולים חדשים שהקימו כפר קטן ליד מירון", מתאר עדיאל. "הוא עלה לשם, ומצא ליד הכפר את קבר רבי יוסי בן זמרה. הוא סימן את הקבר וקרא ליישוב על שמו - כרם בן זמרה. סבא הפך לרבו של היישוב, ומאוחר יותר גם לרבו של כל גוש דלתון".

במלחמת ששת הימים, קרוב לחומות ירושלים, נפל בקרב בנו של הרב, אבנר. כדי להיות קרובה לקברו של הבן, עברה משפחת גץ לגור בירושלים. "עוד קודם", מספר עדיאל, "סבא התחיל ללמוד בישיבת המקובלים של רבי עובדיה הדאיה בירושלים. לאחר כיבוש העיר העתיקה במלחמה, הוא ביקש מרבי עובדיה שיחזור עם הישיבה לרובע היהודי, המקום בו היא היתה לפני נפילת הרובע בידי הירדנים. עבור רבי עובדיה היה הדבר בלתי אפשרי, והוא אמר לסבא - 'ישיבת המקובלים בית אל שלך, תקים אותה אתה' . סבא החל בגיוס תרומות ואסף פרוטה לפרוטה, על מנת להקים מחדש את המבנה, שנחרב כמעט כולו בהתקפת הירדנים בתש"ח. הוא שיקם אותו לבנה ללבנה מהאבנים המקוריות שלו. הבנייה לקחה שנים רבות, ואני זוכר כילד את החדר בו למד הרש"ש, עדיין פרוץ לרוחות ולגשם.  סבא זכה להשלים את בנין הישיבה שבוע לפני פטירתו".

עם התחלת הקמת הישיבה, עברו בני משפחת גץ להתגורר ברובע היהודי. "הם עברו למבנה תלמוד התורה, שהיה מול הישיבה, והיו למשפחה היהודית הראשונה ברובע היהודי. לא היו שם מים וחשמל, וגם לא ריצוף או מערכת ביוב. היה להם בור מים במרכז הבית, ובו הם השתמשו לכל צרכיהם. כדי לעשות קניות הם היו צריכים להרחיק עד שוק מחנה יהודה. מסביב גרו עדיין ערבים, שכן יהודים לא ששו אז לגור באזור".

הרב גץ נהג ללכת לכותל באופן קבוע. הוא היה קשור מאד למקום, וכולם שם כבר הכירו אותו. "יום אחד הוא ראה מודעה בעיתון על תפילת ראש חודש חגיגית שמארגנת הקהילה הרפורמית במקום, בתערובת של גברים ונשים",מתאר עדיאל." הוא פנה לממונה על המקומות הקדושים, אך מסתבר שלא היתה אז חקיקה בעניין, ולא היתה אפשרות למנוע את הדבר. סבא לא יכול היה לשתוק. הוא הדפיס ופרסם מכספו האישי מכתב, בו הוא קורא לאנשי ירושלים להגיע לתפילה המונית בכותל, כמחאה על תפילת הרפורמים. למעמד התפילה אכן הגיע המון רב, ובעקבות כך ביטלו הרפורמים את הגעתם למקום".

"צריך להודות לרפורמים", מוסיף עדיאל בבדיחות, "שכן בעקבות מעשה זה, שהראה את מסירות הנפש הרבה של סבא למקום, הוחלט למנות אותו לרב הכותל".

מאז, ועד לפטירתו, כיהן הרב גץ במסירות ובאהבה כרב הכותל והמקומות הקדושים. במהלך כהונתו במקום הוא יזם גם את חפירת מנהרות הכותל. "במהלך החפירות התגלה שער אטום, וסבא שאל את הרבי מליובאוויטש האם לחצוב בו או להשאיר אותו סגור", מתאר עדיאל, "הרבי אמר לו לא לגעת בשער, והמצב נשאר כך במשך כמה שנים. מאוחר יותר, הוחלט לחצוב בקיר גומחה קטנה עבור ארון קודש, שישמש את בית הכנסת שהוקם במקום. המחשבה היתה שעומקו של הקיר הוא מטר וחצי, ושהגומחה הקטנה לא תשנה דבר. בפועל, מיד כשהחלו לחצוב בו, הקיר נפל, ומאחוריו התגלתה מערה גדולה. סבא שאל את הרבנים הראשיים של אותה תקופה, הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, מה לעשות, והם התירו לו להיכנס למערה. כך החלו בסתר עבודות ניקוי, שנמשכו שבעה שבועות. לאחר מכן התגלה הדבר בעיתונות, והביא לרעש גדול בצד המוסלמי. כתוצאה מכך הופסקו העבודות והשער נסתם בשנית".

תמונה עדיאל והרב בחנוכה

"רצתי לסבא וחיבקתי אותו"

ביקשתי מעדיאל שישתף גם בסיפורים אישיים מבית סבו, והוא נענה ברצון.  "בתקופה שלפני חג הפסח", הוא מספר, "סבא היה מחביא בכל הבית שטרות ושקלים, ומי שהיה מנקה יסודי - היה זוכה באוצרות האלה. הדבר דירבן אותנו להתמיד בנקיונות האינסופיים שלפני פסח".

עדיאל מוסיף גם על החשיבות גדולה שראה סבו בחינוך כל בני המשפחה למצוות. כך למשל, בערב פסח, היו כולם מתאספים לאפיית מצות מצווה. "כיום כשרוצים לאפות מצות, עושה זאת בדרך כלל חבורת אנשים מבוגרים, והם עובדים בזריזות גדולה", מסביר עדיאל, "אבל באפיית מצות אצל סבא השתתפו כל בני המשפחה מעל גיל 13, והיתה תחושה של נחת גמורה, יחד עם הקפדה על כל ההלכות. סבתא היתה היחידה שהכינה את הבצק, וכולם עמלו בהכנת המצות. אני זוכר שפעם אחת כילד, נכנסתי בלי רשות, לקחתי מזלג והתחלתי לחורר מצות שחיכו לאפיה. פתאום הרגשתי שתי ידיים תופסות אותי, ומוציאות אותי במהירות החוצה מן המטבח".

על הקשר המיוחד של סבא-אבא לנכדו הוא מספר: "בחנוכה סבא היה מדליק נרות בשקיעה, בכניסה לבנין, אומר את הברכה והפסוקים, ורץ לכותל להדלקה של צאת הכוכבים. אנחנו היינו עולים לבית, ולכל אחד היה חלון שבו הוא הדליק את החנוכיה שלו, ואחר כך היינו יורדים גם להדלקה בכותל. שנה אחת איחרתי, והגעתי לכותל לאחר הדלקת הנרות. היתה גדר שהקיפה את אזור ההדלקה, ואני השתחלתי בין כל האנשים ובאתי לפתוח את השער כדי להיכנס ולהגיע לסבא. השומר שם לא הכיר אותי ולא נתן לי להיכנס. הסתכלתי עליו במבט של 'אף אחד לא יגיד לי לא להיכנס לסבא שלי',  וצעקתי בקול גדול 'ס-ב-א!'. נהיה שקט לרגע בכותל, כולם הסתכלו לראות מי צועק. סבא סימן לשומר שיתן לי להיכנס, ואני רצתי אליו וחיבקתי אותו".

לסיום, מה אתה לוקח מסבך הגדול לחיים שלך?

עדיאל מהרהר לרגע, ועונה: "את הכל, מאלף ועד תו". והוא ממשיך: "את הזוגיות, חינוך הילדים, את הקשר בין אדם לחברו.  את קיום המצוות שלו והיחס לתורה. הוא השקיע כוחות אדירים בלימוד התורה, ואם הוא היה קם בבוקר ומגלה שמה שהבין אתמול לא היה מדויק, הוא היה מחריב את הכל ומתחיל מהתחלה".

"סבא דרש מעצמו גם עבודת מידות תובענית", הוא מוסיף, "פעם אחת, למשל, הוא כתב ביומן שלו שהוא לא ישן 72 שעות, בגלל שהיתה לו עבודה רבה בכותל. לעומת זאת, עבור אחרים הוא ידע להקל, ובמיוחד היה הופך עולמות, ומגלה יצירתיות מדהימה, עבור שלום בית ובין אדם לחברו. הוא היה איש אמת, אבל כלפי חוץ האמת שלו לא החריבה את העולם" .

"היתה לו מסירות נפש גדולה, עניינה אותו האמת, ולא מה יהיה איתו", מסיים עדיאל, "זה מה שאני לוקח ממנו".