כשהמתבגר מתחיל להקצין

אנו הורים לנער בכיתה י', שמאיזו סיבה או קושי, מזלזל מאוד בלימודים. אנו מדברים איתו המון ומוכיחים אותו למען עתידו, והוא לא מקשיב בכלל. כל שיחה איתו מתחילה ונגמרת במריבות, והוא כאילו עושה לנו דווקא. ההתנהגות הזו גם מופיעה בכל דיבור שלנו איתו מידי יום. מהי עצתך בעניין?

כשמדובר במתבגר המקצין בהתנהגותו, ההטפות ההוריות הן סוג של דיבור בעייתי.

מתבגרים, כפי שנראה בתיאורכם, סולדים מהטפות ומגיבים עליהן בחריפות, משום שהם רואים בהן ניסיון הורי לשנות את זהותם, שפיתוחה בשלב ההתבגרות היא ערך עליון בעבורם. משום כך הם חשים, בעצם, פלישה לאוטונומיה שלהם.

במצב של יחסי עימות, כל שיחה על נושאים טעונים מובילה להסלמה. על כן הדרך המומלצת באופן כללי היא, לדבר מעט ככל האפשר על נושאים שבמחלוקת, ולהעדיף דיבור קצר וברור ללא חזרות והטפות מוסר. בכך אתם מרוויחים נוכחות הורית מתוך מצב הקרוב לשתיקה, שאין בה התעלמות או נתק.

הדיבור שלכם הופך במשך הזמן לחשוב יותר בעיני הילד (מתבגרים רבים מגיבים טוב יותר לאיסור נחוש של ההורים מאשר לניסיונם לשכנע את הילד לקבל מרצון את תוכן האיסור).

החשוב מכל הוא לא להיגרר אחר פרובוקציות של הילד. המסר מצדכם עבר בקריאה ראשונה, ודי. מכאן, על הילד ללמוד לקחת אחריות על לימודיו ועתידו, ללא קביים מיותרים מצדכם.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

* * *

הילדים שלנו כבר גדולים, רובם נשואים ורק בודדים עדיין בבית. אני מרגישה שעם הילדים שעזבו את הבית, עזבה את הבית גם השמחה. בעלי, שהיה מרבה להסתובב בבית, להקפיץ ילד גבוה, לשחק עם ילדים בכל מיני משחקים וגם לשיר אתם זמירות בשבת, פתאום מסתגר וכאילו מרגיש פחות שייכות למשפחה הקטנה שנשארה. האם כך זה בכל משפחה שמחתנת את הילדים או שאפשר לתקן את זה ואם כן, איך?

אכן, הגוזלים שעוזבים את הקן לוקחים אתם חלק מהחיות של הבית, מהשמחה הטבעית, המשפחתית, מהעונג הצרוף של להיות ביחד!

זה קורה יותר בבתים שבהם המשפחתיות מעל הכול. שההורים נהנים עם ילדיהם ופתאום נפער חור גדול וכל היופי הזה נוזל החוצה.

כאן על ההורים להשקיע מחשבה. לשאול את עצמם: איך נוכל להרבות שמחה בבית?

אולי להזמין יותר את הילדים הנשואים יחד עם ילדיהם ולאכול מידי פעם ארוחת צהריים או ערב  יחד? אולי לקחת על עצמכם יום או יומיים בשבוע להיות ממונים על איסוף הילדים מהגן ומבית הספר ולהביא אותם לביתכם? כך גם תעזרו לילדיכם הנשואים וגם תכניסו שוב את השמחה של המשפחתיות פנימה לבית.

בשלב זה זוגות מבינים שילדים לא נשארים בבית לנצח. זוג בעזרת ה' כן. עד שיבה. מה שלא ישקיעו בעצמם - פשוט לא יהיה. לכן חשוב לפתח את קשרי החברות הזוגיים שלכם וכך לשמר את השמחה בבית רק בדרך אחרת ממה שהייתה קודם.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

אני אמא ל-5 ילדים. הגדולה שלי בת 9 ולומדת בכיתה ג' היא ילדה מפוזרת מאד – התיק שלה תמיד מבולגן, היא לא מקפידה לכתוב ביומן וכך גם חסרים לה שיעורי בית. את המערכת היא גם לא עושה בשלמות, וכל הדפים שלה מפוזרים או מקומטים בתיק. אני עושה לה מדי פעם מבצעים של סדר או של כתיבה ביומן, והיא מתמידה – אך לאחר שבוע-שבועיים חוזרת שוב אחורה. אני גם מנסה לתת לה אחריות על המעשים שלה, אבל היא מגיעה כמעט כל יום עם הערות במחברת. העניין גורם לי להרבה כעס עליה. איך אוכל להתמודד איתה בצורה נכונה יותר?

על מנת לגרום לבתך לשנות, ולו במעט, תכונה שטבועה בה, את צריכה לגייס אותה לרצות בכך.

לפיכך, שבי איתה לשיחה רגועה, פתוחה ונעימה, בה תעלי בפניה את החסרונות שבחוסר סדר, תזכירי לה בצורה עניינית מקרים בהם היא הפסידה מחוסר הארגון שלה, ותגיעי עמה להבנה כי אי אפשר להתנהל כך. תוסיפי ממקום של אם אוהבת על חשיבות הסדר והארגון כהרגל להמשך החיים.

לאחר הסבר זה סכמי איתה על שלוש נקודות בסיסיות וחשובות ביותר שעליהן תקפיד ולא תוותר. (לדוגמא: הכנת מערכת מלאה ע"מ להיות מאורגנת ליום למחרת, הדבקה של שכפולים וכו').

את שלושת היעדים החשובים ביותר שבחרתם יחד, תכתבו על דף בצורה ברורה, בליווי מילות חיזוק כי את מאמינה ובטוחה שתצליח לעמוד בכך, וכן מתן עצות פרקטיות לעמידה בהחלטות, כמו: לפני שבאים לאכול ארוחת ערב מכינים מערכת למחר.

בתקופה הראשונה עליך לעקוב מרחוק שהדברים אכן מבוצעים, ובמידת הצורך לתת תזכורת עדינה לגבי ההחלטות שקיבלנו יחד. לאחר תקופה, כשתרגישי כי היעדים נכבשו, שבו שוב לשיחת עידוד, וחיזוק, קבעו שלושה יעדים נוספים, וכן הלאה, עד לשנוי המיוחל.

(שושי שרגא, מומחית לגיל הרך ומנחת הורים)

יש לכן שאלות בנושאי נפש, זוגיות, פרנסה ועוד? כתבו אלינו למייל debi@htv.co.il בנוסף, אם את מומחית בעלת ניסיון רב, נשמח לצרף גם אותך לפאנל המומחיות