איך מרגיעים היפראקטיביות?

אנו הורים לשני בנים היפראקטיביים "טהורים". מלבד הלקות המטופלת, אנו חווים איתם הרבה ויכוחים המתישים אותנו לגמרי נשמח לקבל עצות למצב רגוע יותר בביתנו.

החיים היומיומיים עם ילד היפראקטיבי הם אתגר גדול במיוחד, המחייב מעורבות כפולה ומכופלת.

כדי לפלס דרך במבוכים הרבים שהלקות מזמנת, מומלץ להיות מרוכזים בעקרונות העשויים להועיל:

• הורים רבים מאבדים את זמנם ואת  כוחותיהם על קרבות מיותרים ופעוטי חשיבות, וכך מתעמתים עם הילד לאורך כל היום. מומלץ לקבוע סדרי עדיפויות, ולעמוד רק על העקרונות החשובים.

• תגובת ההורים להתנהגות לא רצויה תהיה שקולה, ולא מתוך דחף וכעס. ההורים ישדרו סמכות ולא יהוו פרטנר במידה והילד מנסה לגרור אותם לזירת הקרב שלו בשרשרת של תגובות או ויכוחים.

• כל משא ומתן לגבי מטלות הבית וכדומה חייב להתבצע בכבוד דו צדדי, כך שגם ההורים וגם הילדים ייצאו נשכרים. יש להבין את הקושי של הילד ולא להתרכז רק במה שההורים חפצים בו.

• כשההורים כנים, אדיבים, מקיימים הבטחות, נמנעים מיחס מזלזל, מתגובות מוגזמות, מאיומים ומביקורות, הם מגדילים את המאזן החיובי מול ילדם ההיפראקטיבי, ואז, ברגעים בהם חשוב להם שהילד ישמע להם ויהיה לצדם, סביר להניח שיזכו לשיתוף פעולה מצדו.

• ההורים צריכים לדאוג לעצמם להתחדשות פיזית ונפשית באופן שגרתי. מומלץ לשקול הדרכת הורים.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

* * *

באופן רגיל, בעלי ואני מסתדרים יפה. הדברים שונים כששגרת היום משתנה. למשל כאשר ביום רגיל צריך לקחת ילד לרופא או ילדה לכיתה לאחר שאחרה את ההסעה. אז מתחילים ויכוחים מרגיזים, כי אף אחד מאתנו לא אוהב לשנות מהדרך שלו. כל אחד מאתנו מתעקש שלא לעשות את הדבר, אבל מצד שני כל אחד גם שואל את עצמו בתוך תוכו: אני אומר שלא אני, אבל מי אמר שבאמת לא אני? אני מרגישה שאנחנו רבים על שטויות, אבל כל הזמן יש לי משהו שמונע בעדי לעשות. כאילו שיש פה איזה חשבון של כמה פעמים אתה עשית וכמה פעמים אני וכאילו שאנחנו סופרים את הפעמים האלו.

חיים אמתיים ונכונים של בני זוג הם חיים שבהם הם דואגים זה לזה, שמרגישים זה את זה ושרוצים להקל ולגרום לחיים טובים יותר לבן הזוג.

ברגע שמתחילה ההתחשבנות הזו וכל אחד סופר כמה פעמים הוא עשה וכמה פעמים השני, כאן החיים נהפכים למייגעים, למרגיזים, לקשים ולכאלו שאינם מענגים.

חיים אמתיים של בני זוג הם כאלו שבהם כל אחד מהצדדים רק רוצה לתת לשני, להעניק, לשמח ולדובב.

בסדנאות שלי אנחנו דנים לפעמים בשאלה: דפקו על הדלת. מי ילך לפתוח?

גם כאשר התשובה ברורה: הבעל ילך לפתוח! או: האישה! – ההרגשה של המוותר רעה. עצם הדבר שהיא תקום בכל צורה, או הוא יקום בכל מצב, בין אם חטף תנומה, בין אם הוא מת מעייפות – גורם  לשניים לרטון ולהתעצבן.

אבל אני רוצה לדבר על  עצם הדבר שהשאלה עלתה על השולחן. השאלה עצמה מוכיחה על המצב: המצב אינו טוב מספיק.

כשאתם מעניקים זה לזה אתם מלמדים את עצמכם לעשות למען השני. אל תרשמו בפנקס כמה פעמים ניגשתם לדלת, רשמו בפנקס עוד רשימת הזדמנויות איך תוכלו לעשות למען האחר עוד פעם.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

שמתי לב שבזמן האחרון אני אוכלת ואינני יכולה להפסיק כאשר אני שבעה. האם זו אכילה כפייתית? מה עלי לעשות?

אכילה כפייתית היא הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפים של זלילת יתר ללא שליטה. לעתים הפרעה זו הופכת להיות מסובכת יותר, כאשר היא מלווה בהקאות או בשימוש במשלשלים על מנת להפטר מעודפי המזון. מצב זה מוגדר כבולימיה.

אנשים בעלי עודף משקל סובלים בדרך כלל מאכילה כפייתית כתוצאה מגורמים שונים בחיי היום יום, כך שהאוכל משמש להם מפלט. כאשר הם מחליטים לרזות ולשנות את הרגלי האכילה הקיימים, הם פונים לדיאטות שונות שאינן עוזרות להם, כצפוי, אלא תורמות להנצחה של בעיית האכילה לתמיד.

הסיבה הראשית היא משום שדיאטה אינה פותרת את הבעיה מהשורש, ואינה מתחשבת בצרכים הנפשיים של האדם, אלא רק בצורך הגופני ולאנשים אלו אין זה נכון כלל.

ניתן לפתור את בעיית האכילה הכפייתית רק בעזרת שינוי התנהגות ע"י שינוי חשיבה, מודעות עצמית ושינוי הרגלים בעזרת שימוש בכלים תוך לימוד ואימון אישי.

המודעות העצמית תסייע לאתר מצבים רגשיים שונים הדוחפים לאכול, והיא יכולה ללמד להפריד בניהם לבין צורך גופני במזון. הגברת המודעות העצמית תיעשה על ידי תרגילים שונים הניתנים באופן אינדיבידואלי.

(ד"ר סיגל תמיר, ד"ר לתזונה ומדעי ההתנהגות)

יש לכן שאלות בנושאי נפש, זוגיות, פרנסה ועוד? כתבו אלינו למייל debi@htv.co.il בנוסף, אם את מומחית בעלת ניסיון רב, נשמח לצרף גם אותך לפאנל המומחיות