הבעיה העיקרית בוויכוח – האבק שהוא משאיר

בעלי ואני לא מרבים לריב, אבל מידי פעם אנחנו מתווכחים. אני לא אוהבת את הוויכוחים האלו, הם לא נעימים. כשמתווכחים הטונים עולים וכל אחד מנסה להראות שהוא צודק ושהוא יודע, וזה גורם לנו לריחוק ולכעס. איך אפשר לא להתווכח כל היום?

קשה להסכים אחד עם השני יותר כאשר כל אחד חושב אחרת מהשני. אבל אלמד אתכם טיפ קטן שמועיל להרבה אנשים כשהם שואבים אותו לקרבם ומנסים אותו שוב ושוב.

הבעיה העיקרית בוויכוח אינה הוויכוח עצמו, אלא האבק שהוא משאיר אחריו. אילו היה מתנהל ויכוח ענייני ואחר כך נחתך – זה לא היה מפריע כל כך. ויכוחים קיימים כמעט בכל בית, אך צריך לדעת איך לנהל אותם טוב יותר, ואת זה שווה ללמוד.

יש משהו נוסף שאפשר לעשות גם ללא למידה. מיד לאחר ויכוח, גם אם הרוחות סוערות בשעת הוויכוח, אמרי לעצמך בלב: להתחיל להתווכח – כולם יודעים וכולם מצליחים. לסיים את הוויכוח ברוח טובה זה הרבה יותר קשה. אני מחליטה מעכשיו להיות המבוגר האחראי בבית הזה. מהיום אני לוקחת על עצמי להיות זו שדופקת על השולחן ואומרת: עד כאן!

הכוונה אינה לדפוק באמת על השולחן, אלא במקום להמשיך ללכת בפנים עגומות, להיות הראשונה שמחייכת. שאומרת: טוב, עד כאן. מה אתה אומר על מה שאמרה לי היום מיכל, החברה שלי? מה שסיפרתי לך קודם?

חייכי דווקא מתוך האש, העבירי נושא, ותראי שעם החיוך שלך – יתרחב גם החיוך שלו, וכך להיפך.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

בני בן ה-5 מגיע מהגן בכל יום, ואינו מספר ומשתף אותי בחוויותיו. בתגובה לכל שאלה שאני שואלת הוא עונה שהיה לו "כיף". כיצד אוכל לגרום לו לשתף ולהיפתח?

כל אמא רוצה להיות שותפה של הילדים שלה, רוצה לדעת שהיה להם טוב במשך היום, עם מי הם שיחקו ובמה, אם הם השתתפו, איך היה במבחן, האם הם נענשו או קיבלו פרס. גם אם הם רבו עם חבר, היית רוצה לדעת.

כדי להרגיל ילד לשתף ולספר צריך לבוא ממקום של אפשור – להסכים לכך שהילד לא בטוח ירצה לשתף ולספר וזה בסדר. ברגע שאנחנו נותנים מקום ומאפשרים – נפתח לילד מקום להזדמנות לספר. לפעמים מרוב שאנחנו רוצות לשמוע ולדעת, אנחנו לא שמות לב שאנחנו לוחצות ומלחיצות, וזה סוגר את הילד ולא נותן לו חשק לספר.

כדאי לגשת בצורה חכמה. תוך כדי שהילד משחק – לשחק איתו, לשהות במחיצתו ורק אח"כ לשאול: "אתה אוהב את המשחק הזה? יש לכם אותו בכיתה? עם איזה חברים אתה משחק בזה? זה ממש כיף", ולחוות אתו. גם ילדים שאינם רגילים לשתף, בצורה נעימה זו יש סיכוי שיתחילו.

דבר נוסף וחשוב מאד: ספרי גם את לילדיך חוויות ממה שעבר עלייך היום. ילדים אוהבים סיפורים, בפרט כשהם אמיתיים. זו הזדמנות טובה לספר להם איך התגברת היום מלכעוס, או שעשית איזה מעשה חסד וכו'. מסיפור ושיתוף חוויתי זה הופך גם ללמידה ולחיבור נפשי בינך לבינם.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות)

* * *

יש לי פחד ממקומות הומים. כשאני נכנסת למסעדה, אולם, אוטובוס, מסיבות בגן הילדים ועוד, אף על פי שאני מסתירה את זה – אני ממש מתביישת ומרגישה שכולם מסתכלים ומדברים עלי. זה גורם לי להימנע ממצבים אלה, עד כמה שאני יכולה. איך אוכל להרגיש כמו כולם?

מה שאת מתארת הינו חרדה חברתית, המאופיינת בפחד, חשש או דאגה ממגוון של מצבים חברתיים או מביצוע פעולות מסוימות בפומבי. זו בעיה מוכרת, אך כזו שמשבשת את איכות החיים ומלווה במתח רב.

תוכלי לטפל בעצמך ע"י חשיפות הדרגתיות לאותם מצבים. כתבי לך את כל המצבים מהם את חוששת, מהקל אל הכבד. דרגי ליד כל מצב כמה אחוזי קושי את חושבת שתחווי. נסי להיחשף למצב שהוא הכי קל מבחינתך, ובסיומו כתבי לך כמה אחוזי קושי חווית בפועל. השווי את התוצאה עם מה שכתבת מראש. יתכן שלא פעם תגלי שהקושי נמוך יותר ממה שחשבת. בחרי שוב מצב שקשה לך אך את מוכנה לנסותו, וחזרי על הפעולה.

לעיתים קיים קושי להתמודד לבד. במצב זה ממליצה לשלב טיפול CBT, שהוכח כיעיל לטיפול בחרדות שונות  ובחרדה חברתית.

בטיפול מזהים מחשבות לא מועילות אשר משפיעות על ההרגשה וההתנהגות, ומחליפים אותן במחשבות מקדמות. מתנסים בהתמודדות עם החרדה באופן שמאפשר לחוות אותה כלא הרסנית, והמטופל מגלה את עצמו כבעל כוחות להתמודד עמה, ובאופן הדרגתי לחוש פחות ופחות חרדה. עד להכחדה מלאה.

(אורלי סמירה, יועצת זוגית, פסיכותרפיסטית CBT)

יש לכן שאלות בנושאי נפש, זוגיות, פרנסה ועוד? כתבו אלינו למייל debi@htv.co.il בנוסף, אם את מומחית בעלת ניסיון רב, נשמח לצרף גם אותך לפאנל המומחיות