כגמול עלי אמו

בני הבכור, בן 4.5, נגמל בגיל 2.5 לילה ויום, וזה היה תהליך קל וחלק. מאז שנולדה לו אחות, זה פשוט הידרדר. הוא חזר להרטיב בלילה וביום. כרגע הוא מרטיב רק בלילה, כל לילה. אני מקפידה לא לתת לו לשתות לפני השינה, מעירה אותו באמצע הלילה, והמצב ממשיך. האם להחזיר לו את החיתול?

אמא יקרה, את מציגה מקרה קלאסי של ילד שנולדה לו אחות ופתאום חלה רגרסיה בהתנהגות שלו. כשיודעים מה הסיבה, הכל פשוט יותר. ראשית, לא להיבהל, ההרטבה מראה לנו שקשה לו. הוא מתבלבל – עד היום הפוקוס היה כולו עלי, וביום בהיר אמא חזרה עם חבילה קטנה, חמודה, רעשנית ותובענית, ואני נדחקתי לצד, לא רוצה! גם אני תינוק! כמובן, אני מקנא מאד, ורגש הקנאה, כפי שידוע לכל באי עולם, קשה מנשוא.

כל  מעבר מחייב תקופת הסתגלות. חשוב לנסות להקדיש לו זמן חוויתי לבד, לתת לו תפקידים של גדול ולשקף לו שיש דברים שהוא מקבל והתינוקת לא. יש לאפשר לו, תחת השגחתך, לגעת בה ולהחזיק אותה.

כשהסביבה מגיבה בכעס, בחוסר סבלנות ובתקיפות יתר, התופעות מתגברות. העובדה שהוא לא מרטיב ביום מראה שהוא בוגר ובשל, ההרטבה בלילה מסמלת את הכאב שהוא חווה.

אפשר להחזיר את החיתול בלילה, ולסכם עם הילד שאם במשך שבוע הוא נשאר יבש – נפסיק.

(ציונה תמים, יועצת הורות ומשפחה, "שבילים בשבילך")

* * *

אנו הורים לשישה ילדים. כל ילד עם ההתמודדות שלו. רצינו לשאול דווקא לגבי אחד הילדים הגדולים (11), שהוא ילד מבריק וחרוץ. קל לו מאד להסתדר לבד. דווקא איתו, עם כל מעלותיו, אנו מרגישים פספוס מסוים וחוסר מעורבות הורית. מה דעתך?

ילד מבריק זה אתגר מחייב, שהרי קל לו באופן טבעי לשלוט בחומר הנלמד ובהתנהלות בכלל, וההורים כמעט אינם צריכים להשקיע מאמץ, שהרי הוא מסתדר לבד.

אך כאן נכנס ההפסד, כי הרי אנו אמורים להיות המעצבים את דמותו, ולהיות מעורבים במידה בריאה בחייו, למרות עצמאותו. בלי תקשורת מספיקה, זה קשה מאד.

בהתחשב בכך שדווקא כישרונותיו המיוחדים עלולים להובילו לעצלות ולחוסר מעש שיובילו להתעסקותו בדברים שאינם רצויים, כהחלטתו, ההורים צריכים להיות מעורבים בסדר יומו של הילד, לשער ולהחליט מהו הזמן לו הוא זקוק ללימודים, לשאול ולהתעניין בנעשה. רצוי לאתגר את הילד בלימודים ברמה גבוהה יותר או בתחום בו הוא מגלה עניין, וזאת רק באמצעות עידוד, צבירת נקודות ופרסים. בשום פנים ואופן לא ע"י כפייה.

רצוי בהחלט להטיל עליו לבצע תפקידים בבית ובחוץ, תוך אמירות שידגישו את סמכותכם ההורית, לדוגמא: "לאחר שתבצע את התפקיד שלך, נרשה לך לרדת לשחק במשך שעה".

כמו כן חשובה מעורבותכם במסגרת הלימודית – להתעדכן שהילד אכן ממצה את עצמו בנלמד, ולא משתעמם. ניתן להציע למורה להטיל עליו תפקידים ואחריות שימריצו אותו.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

* * *

בכל פעם שאני אומרת לבעלי משהו שלא מוצא חן בעיניו, הוא כועס מאוד. כשהוא כועס – הוא מגביה את קולו. אני חייבת לציין שהוא לא נוקב במילים לא יפות, ולא מדבר בצורה מכוערת, אבל אפילו הגבהת הקול מפריעה לי. הורגלתי להורים שמעולם לא ראיתי אותם מתפרצים זה על זה, ואני רגישה מאד לדבר.

דברתי אתו על זה הרבה פעמים. כשהוא לא כועס – הוא לא מבין על מה אני מדברת. כשהוא כועס ואני אומרת לו, הוא לא יכול להתגבר על הדיבור הקולני. איך אפשר להרגיע אותו?

בשעת רוגע, כשאתם יושבים ומשוחחים בהנאה, הבהירי לבעלך שאת ממש לא אוהבת את צעקותיו. הסבירי לו שקשה לך לשמוע אותן, לא הורגלת בכך, לא הכרת תופעה כזו ולמדת שאין הדבר ראוי. הוסיפי ואמרי לו שברגע שזה יקרה, את פשוט תצאי מהבית, כי לא נעים לך לשמוע אותו. את תשובי הביתה לאחר שעה קלה, בתקווה שבזמן זה הוא יירגע.

הסבירי לו שאין את כועסת עליו בשל כך. את מבינה שקשה לו, אבל את גם חושבת שלא מגיע לך לשמוע את הצעקות המופנות אליך, ואת מעדיפה לצאת כדי לאפשר לו להירגע.

תראי שמאותו רגע הוא יחשוב פעמיים לפני שיגביה את קולו, ואם תתמידי לעשות כפי שאמרת לו, בלא להוסיף מילים – הוא ימצא דרך אחרת לפרוק, וכשתחזרי תגלי שהוא רגוע.

לאחר מספר פעמים כאלו כעסו ישכך. כשאין קהל, אין הצגה.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

יש לכן שאלות בנושאי נפש, זוגיות, פרנסה ועוד? כתבו אלינו למייל debi@htv.co.il בנוסף, אם את מומחית בעלת ניסיון רב, נשמח לצרף גם אותך לפאנל המומחיות