בין מהגרים לבעלי תשובה

במכת ערוב מוזכר בפסוק שלא רק החיות הרעות הגיעו למצרים, אלא גם העפר אשר לרגליהם הגיע איתן: "ומלאו בתי מצרים את הערוב, וגם האדמה אשר הם עליה". למה מוזכר הפרט הזה, שלכאורה אינו חשוב ולא רלוונטי כלל? ראיתי מתרצים, שדוב והאריה יכולים להתנהג כמו דוב ואריה כאשר האדמה שעליה הם דורכים היא האדמה המוכרת שלהם, אבל כאשר הקרקע זרה ושונה, הם לא יוכלו להתנהג כפי שהם באמת.

הגמרא מספרת (בכורות דף ט') שגם זקני אתונה, כאשר גלו מארצם, לא תפקדו כראוי, וכדי להחזיר את כוחותיהם הם הוזקקו לריח עפר ארצם. סוד האדמה המוכרת.

דוגמא נוספת, מצויה יותר, לאנשים שאינם הולכים על קרקע מוכרת, היא מהגרים, שבהגדרה הם זרים, לא מכירים היטב את התרבות, השפה, הסלנג, הניואנסים. יש להם מבטא זר. הם אינם נמצאים בעולמם המוכר, והדבר גורר תופעות לוואי שונות וקשיים במהלך חייהם.

מחקרים מראים שמהגר קלאסי עובר בין תרבויות, וחווה משבר זהות. אפילו מהגר מתרבות דומה. אנגלי בניו יורק ירגיש כמו חייזר לא חוקי. אבל גם מהגר שלא עוזב את תבנית נוף מולדתו מבחינה גאוגרפית, אלא "רק" מבחינה ערכית-תרבותית, עובר טלטלה פסיכולוגית של שינוי זהות לא פחותה. יש הקבלה רבה בין מהגרים לביננו, בעלי התשובה. גם לנו חסרה קרקע מוכרת מתחת לרגלינו, ואף על פי שזה כמובן מבחירה, בחירה נכונה וערכית, בכל זאת – גם אנו מטולטלים ועוברים תהליכי זהות שמקבילים במידה רבה לאלה שעוברים מהגרים.

יש כאן אדם בוגר, שמגלה פתאום שהוא לא יודע מה סדר הנעלת הנעליים הנכונה, מה סדר קשירת השרוכים. זה לא ענין טכני פעוט, מבחינת הזהות, היכולת הכל כך אנושית להישען על תובנות העבר. מדובר בטלטול, בשבר. שבר שלמרות רוב מעלותיו ויתרונותיו, יגרום לתופעות לוואי נפשיות לא פשוטות. 

מה עושים עם זה? קשה לתמצת במאמר קצר, אבל עקרון יסוד אחד ודאי ראוי להילמד ממהגרים: אין כאן רק עליה לינארית בדרך לאיזה קו גמר, של "לחיות באושר ובעושר" ולהיטמע באופן מושלם. זה לא עובד ככה. יש תהליך.

גם עם ישראל, כשיצא ממצרים, שחט את גילולי העבודה הזרה שבה היה שקוע, מסר נפש והלך אחרי ה׳ למדבר, לארץ לא זרועה. עם זאת, הוא לא זכה לעלייה לינארית רציפה. ממש לא. מסירות הנפש המופלאה הניבה פירות מדהימים של אורות, קשר, דביקות, קריעת ים סוף, "נעשה ונשמע" ומעמד הר סיני. אבל זאת היתה טעימה של משהו שנלקח מהם. נכון שעל ים סוף ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל, אבל השפחה נשארה שפחה. ולמרות זאת, האורות הגבוהים לא היו לחינם ולבטלה. חלילה. האורות הללו נתנו כיוון עבודה, וגם מוטיבציה. הם השאירו רושם. משהו פנימי שלא נעלם ולא נאלם. אבל אסור היה לתת לתחושת הסינוור להשלות אותם כאילו הם כבר שם, כי הם לא. אחר כך נדרשה עבודה עצמית, ספירת העומר, מסעות קשים בדרך לארץ המובטחת. געגועים לקישואים ולאבטיחים. כל זה חלק מתהליך העלייה, זה חלק מתהליך ההתקרבות לארץ המובטחת.

גדולי ישראל מכל הזרמים היו מודעים לכך שחזרה בתשובה היא תהליך ארוך ורב שלבים, ולכן תמיד נתנו עצות שלא התייחסו רק ל"הישגיות הדתית" של השלבים הראשוניים של התשובה, אלא גם להכנה לשלבים הבאים, הבלתי נמנעים, של הקליטה בחברה החדשה.

אם נדע שיש כאן תהליך מובנה, בלתי נמנע, נקבל גם כלים להצליח בו!

לרכישת ספרי הרב דן טיומקין להדרכת בעלי תשובה בהידברות שופס, לחצו כאן.