מציפים את הקשיים בדרך למענה

הדבר הראשון שהיינו מצפים מכל מנהיג, זה שייקח אחריות. ולכן כל כך קשה ללמוד את התגובה של משה רבינו, כאשר העם בא אליו בתלונה, ומשה בוחר לענות להם (שמות ט"ז ח'): "לא עלינו תלונותיכם, כי על השם". זה עלול להראות בטעות כמו בריחה מאחריות, והדבר טעון ביאור.

כאשר מעמיקים בעניין, מתגלה יסוד רלבנטי מאד לכולנו. כדי לבאר את היסוד הזה, נקשה עוד שאלה אחת נוספת על מצוות אהבת השם: כידוע, האדם עובר תמיד קשיים, ניסיונות, צער ודוחק, ותמיד יש פער גדול בין המציאות לבין החיים המושלמים שהיינו רוצים. כיצד אפשר לאהוב באמת את מי שיכול להיטיב איתנו באופן מושלם, ומונע מאיתנו את ההטבה הזאת?

זו אינה שאלה שלי. כבר התקשה בזה הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"ט), וענה ש"כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו... שכל מה שעושים מן השמים – הכל לטובה, וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמיתית, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה שהוא טובתו – ודאי טובתו היא", עד כאן לשונו.

רואים מכאן, שיש כאן שני שלבים. שלב ההצפה ושלב המענה. בשלב ההצפה אין לקבור ולהתעלם מן הטענות והתלונות, אלא להציף אותם, ורק אחר כך מגיע שלב המענה, שבו לא נשארים בתלונה אלא מחשבנים איך באמת הכל תיקון לטובתנו, שכל מר – הוא תיקון, וניסיון העבר שלנו מגלה שצריך לתת קרדיט, וגם כשכרגע לא ברור לי משהו, באמת הכל לטובה, ועוד נזכה בעזרת השם לגלות את זה. כל מי שמצליח להשיב כך אל ליבו תמיד, ודאי עושה בכך דרך עצומה לאהבת השם.

אבל לפני המענה, אסור לזלזל בשלב הראשון, שבו חשוב לא להדחיק ולטייח את הקשיים, אלא להציף אותם. אולי לכן משה רבינו רצה לעורר את העם שיש כאן תלונה, ושחשוב להיות מודעים אליה. גם דוד המלך, למרות כל אמונתו ודבקותו, לא נמנע מלדבר ולבקש על צרותיו (בהרבה פרקי תהילים). גם רבן גמליאל ורבי אלעזר לא שחקו כשראו את השועל היוצא מקדש הקדשים, ואף על פי שגם הם ודאי האמינו לא פחות מרבי עקיבא שאנחנו באמצע תהליך שעוד יגמר טוב, במהרה בימינו, בכל זאת הם בכו. ההכחשה היא אסון, כי היא גורמת לטינה להצטבר ולטרוד מן העולם. וזה בדיוק מה שקרה לכמה גדולי עולם, שטינה היתה בליבם. הם לא הציפו וערבבו אותה, ובסופו של דבר היא שקעה והצטברה על ליבם, עד שגרמה להם לאבד את עולמם.

יש כאן לקח ועבודה מעשית עבורנו: לא לתת לטינה לשקוע ולהצטבר. לנו, בעלי התשובה, יש בזה סיכון מיוחד, כי אנו נוטים לפזר משפטי השגחה וביטחון, ולפעמים קשה לנו לעצור ולדבר גם על הקשיים. זה לא נשמע מספיק "דתי", אבל זה חשוב, לא כהטחת תלונות, חלילה, ולא כל היום, אבל למצוא זמן קצוב לדבר עם הקב"ה גם על הקשיים, כשלב ראשון, שרק אחריו יכול לבוא שלב נוסף, של תשובות, של מענה, רגשי ואמוני. הכנות שבהצפת הקשיים גורמת למודעות, וממילא מסייעת לראות את אותם הדברים באור אמוני.

לרכישת ספרי הרב דן טיומקין להדרכת בעלי תשובה בהידברות שופס, לחצו כאן.