למה צריך להזכיר שאנחנו בעלי תשובה?

מדור זה עוסק בעולמם של בעלי התשובה, ורציתי הפעם לדון בשאלה שנשאלתי: מדוע בכלל צריך לדוש כל הזמן בסוגיה הזו של בעלי תשובה? הרי ברגע שאדם חזר, הוא כבר בתוך עולם התורה, ויש לו אותו יצר הרע שיש גם לדתיים מלידה. למה צריך כל הזמן לחזור ולהבליט את היותנו בעלי תשובה?

השאלה טובה, ואנסה לענות בהרחבה. בגמרא מבואר שליצר הרע יש שבעה שמות. פירוש הדבר, שיש לו כל מיני סוגים של גילויים ודרכי פעולה, והוא לובש צורות שונות בהתאם לאדם אותו הוא מנסה להפיל.

לנו, בעלי התשובה, יש יתרון מסוים, בכך שהכרנו היטב עולם של חול, ובחרנו לצאת משם. לכן קל לנו לזהות אותו ולסלוד ממנו. אבל דווקא אותן מעלות של מסירות הנפש וההכרה בהבלי העולם טומנות בחובן בעיה חדשה: היצר הרע לובש עבורנו זהות חדשה של יצר הרע "דתי" כביכול. הוא סומך על כך שקשה לנו לסמוך על עברנו ועל ניסיון חיינו, שהרי בבת אחת התגלה לנו שעלינו לבחון הכל מחדש, ולכן אנו מודעים פחות ליכולתנו ולצרכינו. אז בא היצר ומנסה לדחוף אותנו קדימה, לדרגות קדושה והתמדה מוגזמות, במטרה שלבסוף ניפול ונישבר, או שבני ביתנו יפלו ויישברו.

יסוד זה של "יצר הרע דתי" מבואר כבר בחפץ חיים (בקונטרס "דבר בעתו"), וז"ל: אמרו חז"ל שיצר הרע דומה לזבוב, ויושב על שני מפתחי הלב, ורצונם לומר, שהוא אינו יושב רק לשמאלו, להסית את האדם לעבירה לבד, שאם כן היה האדם מכיר בו. אלא שלפעמים בערמתו, הוא פונה עצמו לצד ימין, לחזק לב האדם לאיזו מידה טובה בהפרזה גדולה הרבה יותר מכפי כוחו, כדי לתפסו על ידי זה אחר כך, ולהסיתו מן המידה ההיא לגמרי וכו'.

גם בספר מכתב מאליהו (ח"ג דף רצ"ד) כתב על זו הדרך, וז"ל: דרכו של יצר הרע היא לגרום לנו לעתים לחשוב שאנו יכולים להתעלות על ידי השקעת כוחות בדרגות קדושה עליונות, ובכך היצר מסמא את עינינו מלהקדיש את הכוחות הראויים לפיוס הגוף. ומעשים כגון אלה לא יכולים להוביל לקירוב לה' ולא לעליה אמיתית. ואדרבא, לרוב זה תחבולת היצר להשביענו בדקדוקי מצוות כדי להסיח דעתנו מהעניינים העיקריים אשר לדאבוננו אנו נכשלים כל כך בהם, עכ"ל.

בכך שהיצר דוחף את האדם קדימה, מעבר למקומו, הוא מרוויח שהלב מפסיק לשתף פעולה, והתוצאה העגומה היא שהפנימיות לא מתעלה. כאשר מגיעים מצבי לחץ ומשבר, אין לאדם ולמשפחתו כוחות נפשיים לעמוד בהם.

לא די בידיעות השכליות – צריך גם להשיב את חיי התורה אל הלב. והידיעות וההכרח השכלי שהתורה אמת וכל מה שלימדו אותנו – הכל נכון לשכל, לשלב הראשון. אבל כדי שנצליח לבנות בסיס איתן של אמונה, שרק באמצעותה נוכל להחזיק מעמד גם בתקופת משבר  ולחנך את ילדינו באמת לאהבת תורה ואהבת המצוות. לכך צריך שגם הלב יהיה שותף!

אם לא נצליח להחזיר באמת גם את הרבדים הפנימיים שבנו בתשובה, אז כל המגדל המרשים שאנו בונים – עומד באוויר, בלי יסוד. אסור לבעל התשובה לשכוח את רבדיו הפנימיים והחבויים, אשר גם הם צריכים הכרה, והם שונים מאותם רבדים שיש לאדם שגדל מילדות במציאות של אמונה ושל חברה שומרת מצוות. וכמו שנרמז בפסוק במשלי (י"ב, י'): "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", כי אם הוא לא יכיר אותם, התקדמותו הרוחנית תהיה מזויפת, כי הוא יחיה בבועה דמיונית שבה הוא אולי מרשים את עצמו ואת רבו בשאלות למדניות, אבל אי שם בתוך תוכו – הלב מתנתק ונשאר רחוק וזר.

לסיכום, חזרה בתשובה אינה רק כניסה לחברה מסוימת, לבישת בגד מסוים או שילוב עשיית מצוות מסוימות בלבד. זה חיצוני. עיקר התשובה הוא שינוי פנימי, וזה מחייב קודם כל שנכיר את עצמנו ושנחזיר בתשובה גם את הרבדים הפנימיים יותר שלנו. רק זו הדרך לעלייה רוחנית אמיתית. וזה מחייב, במקביל למאמרי החיזוק הרגילים, גם  התייחסות נפרדת שמדברת אלינו, בגובה העיניים, ונותנת לנו דרך אישית בגן המבוכה הייחודי שלנו.

לרכישת ספרי הרב דן טיומקין להדרכת בעלי תשובה בהידברות שופס, לחצו כאן.