חשוב לזכור: ה' אוהב אותך

כתוב בפרשה שהיחס של ה' אלינו מקביל ליחס של אב לבנו (דברים י"ד א'): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקיכֶם". ננסה להעמיק בדבר זה, כי הוא מאד מהותי בהבנת המציאות לכל יהודי, ובמיוחד לנו, בעלי התשובה.

ביחס שלנו אל ילדינו, מאד קל להבחין בשתי הנהגות שונות, זו לפנים מזו: האחת - אהבה ללא גבול, ללא תנאי. תינוק חדש נולד, וההורים הנרגשים מרגישים אהבה עצומה ובלתי מותנית אליו. אבל אי אפשר לחנך כך את הילד כל ימי חייו. כאשר הילד מתבגר קצת, ההורים חייבים להציב לו גבולות, שכר ועונש. גמול על התנהגויות חיוביות, ולהיפך. זה הכרחי לחינוך, ומי שאביו "לא עצבו מימיו" – יגדל להיות מפונק או פרא. אמנם צריך ההורה לזכור שההנהגה הזו איננה הכל. האהבה לילד בשורשה אינה מותנית, וכל מה שחינוך הילד מחייב להנהיגו על פי מעשיו – אינו אלא לבוש והנהגה חיצונית לאהבה ההיא, הפנימית, הבלתי מותנית.

לדוגמא, ילד קטן הולך עם אמו על המדרכה, סמוך לכביש סואן. יחס אמו אליו יהיה כפי המגיע: עידוד על התנהגות נאותה, גערה על "השתוללות-יתר". אבל אם הוא יצליח להישמט מאחיזתה ולרוץ לכביש, להסתכן – מיד תחוש אליו אמו להצילו, גם בלי שיבקש ("מַה תִּצְעַק אֵלָי"). ואם חלילה ייפגע – ישבו הוריו הדואגים ליד מיטתו ימים ולילות, כי באמת הם אוהבים את ילדם ללא גבול, וזו לא אהבה שהתחדשה בגלל הפציעה, האהבה נמצאת שם תמיד, בפנים, והיא היא שגרמה להנהגת השכר והעונש.

גם ה' מנהיג אותנו בשתי הנהגות. ההנהגה היותר מוכרת לנו היא ההנהגה של שכר ועונש. אבל יש גם הנהגה פנימית יותר, של אהבה ללא גבול, ואותה קל לשכוח, אבל היא חייבת להיות אצלנו במודעות, כי האהבה העצומה הזו אינה תמיד מורגשת אצלנו בחוויה היומיומית.

אפילו בשעת הכעס, ואפילו בשעה שהקב"ה מעניש אותנו – אהבתו אלינו חסרת גבולות. ולכן אפילו בעת חורבן בית המקדש, שיא הסתר הפנים, הכרובים שעל ארון הברית נמצאו חבוקים זה בזה. כי האהבה אלינו היא תמידית, וזה יסוד מאד מהותי שחייב להיות מושרש אצלנו.

יהודי שאהבת ה' מובנית אצלו יכול לקחת את זה כמנוף לתיקון ושיפור. אל תיקרי בנייך אלא בונייך, כבן הוא יכול לבנות ולהתקדם בעבודת השם. אבל מי שפחות חי את זה, נמצא בסיכון מסוים, שהוא עלול לעוות ולפספס את כל דברי המוסר בעבודת ה', שעלולים לייאש אותו.

אולי אפשר לומר, שזה כמו שאין ספר רפואה שמדגיש כמה חשוב לנשום, זה מובן מאליו. כך בדיוק גם אהבת ה' אותנו, זה עצם החיים, ובמשך דורות זה היה מובן מאליו לכל אחד. חז"ל תיקנו על זה ברכות, "אהבת עולם אהבתנו". בגלל עומק הגלות היסוד הזה פחות מוטבע בנו, דור פוסט-טראומטי, ולכן צריך לדעת, שמי שהיסוד העיקרי הזה אינו תקוע בליבו, צריך להיזהר מעיסוק יתר בספרי מוסר קלאסיים, כי אם לא נתאמץ להשריש את אהבת ה', וכמה כל מעשינו חשובים אצלו, שזה באמת הבסיס – אנו בסיכון אמיתי ליפול לייאוש ולניתוק. לחפש את הטוב, וגם ברע – לחפש ולמצוא נקודות טובות. זה המנוע לגדילה, כקשר בלתי מותנה של אהבת אב לבנו.

כבעלי תשובה, במיוחד בהמשך הדרך, חשוב לזכור את זה תמיד. גם עבורנו, אבל גם להנכיח את זה תמיד בחינוך ילדינו. בזה תלויה הרבה מהצלחתנו, גם האישית – וגם החינוכית.

יעזרנו ה' שבאמת נצליח להרגיש כבנים, תמיד.

לרכישת ספרי הרב דן טיומקין להדרכת בעלי תשובה בהידברות שופס, לחצו כאן.