כל ההנאה התנפצה, ובמקומה נכנס כאב אחד גדול. אז הודיתי לה’

אבא יקר, רציתי להודות לך על כל החסד שעשית עמדי ועם אשתי.

אני זוכר את רגעי האימה שעטפו אותי לפני קצת יותר משנה. יצאתי עם אשתי לשייט בסירת טורנדו בחופי הים התיכון בהרצליה. חשבנו ליהנות מיופיו המרגיע של הים התכול, לקפץ על המים ולנשום את ריח הים המרגיע והמרענן. עלינו לסירה עם קבוצת אנשים, והתחלנו בשיט. בתחילה היה נחמד ומענג. מדובר בסירה טורנדו מהירה עם 2 מנועים. הנהג קיפץ על הגלים במהירות, עשה סיבובים. ברקע נשמעה מוזיקה מקפיצה.

לפתע הגיע גל גדול מרחוק. אמרתי לאשתי "תתפסי חזק יותר!". הנהג דהר במהירות ללא מעצור ונחבט בגל, ואז – כל ההנאה התנפצה, ובמקומה נכנס כאב אחד גדול. אז מה בעצם קרה? הסירה חטפה מכה רצינית מהגל. אני הרגשתי כאב בעוצמה שבחיים לא הרגשתי. סוג של צריבה חזקה באמצע הגב, באזור עמוד השדרה. כאב שלא פסק. אשתי התחילה לצרוח שהיא לא נושמת, והרגישה כאב חזק בצלעות. הרגשנו סוג של זעזוע. חלק מהאנשים בסירה ניסו להרגיע אותנו, אמרו שזה רק זעזוע וצריכים לתת לגוף להירגע ולחזור לעצמו.

היה בסירה חובש שאמר לנו לשכב על הגב כדי להוריד עומס מהגוף. שכבנו על הגב, אשתי צועקת ומתפתלת מכאבים. אני לחוץ מאוד, לא ציפיתי לדבר כזה. הרגשתי כאב, לחץ וחוסר אונים. הרגשתי מפוחד מאוד. המוזיקה המשיכה להתנגן ברקע, אך כבר לא גרמה להנאה. הסירה התחילה לנסוע לעבר החוף, אך הכאב לא נרגע והפחד הלך והעצים. החובש ביקש מאשתי להזיז את הרגלים והיא הצליחה, אז הוא אמר שזה סימן טוב. אנשים התקשרו לאמבולנס לקבלת עזרה ראשונה .

כשהגענו לחוף כבר חיכה לנו צוות של הצלה ומגן דוד אדום. אשתי הרגישה שאין לה נשימה, וחיברו אותה למכשיר חמצן כדי שריאותיה יתמלאו במעט אויר. ביקשו מאשתי להתרומם, והיא פשוט לא יכלה – אפילו עם עזרה של אנשי הסירה והצוות הרפואי. אשתי הייתה מבוהלת מאוד. לבסוף הרימו אותה באלונקה והתפנינו לבית החולים תל השומר. במהלך כל הנסיעה הרגשנו כל תזוזה בכביש .

הגענו לבית החולים. הכניסו אותנו לסדרת צילומי רנטגן וגילו שברי דחיסה בכמה חוליות והנמכה של כמה מחוליות עמוד שדרה. שמו על שנינו מדבקה צהובה וביקשו מאתנו לא לזוז עד לבירור נוסף – הרופאים חששו לחוט השדרה, ורצו לברר אם לא נפגע.

החרדה, הפחד, הלחץ וחוסר האונים פשוט התעצמו עד למדדים מפחידים. לא ידענו מה לעשות, איך להגיב, ואז נזכרתי בעניין התודה וההודאה להשם. אמרתי לאשתי – "בואי נודה לקב"ה". התחלתי להודות לה', ואמרתי "בורא עולם, תודה רבה על כל מה שקרה אתנו. אני מאמין שכל מה שקורה – הכל מאתך ובהשגחה פרטית. אנחנו מקבלים את הכל באמונה שלמה". חזרתי פשוט במשך כשעה בערך על ההודאה. "תודה על הפציעה... תודה שנפצענו בחוליות בעמוד השדרה... תודה על כל הלחץ, המתח, חוסר האונים ועל כל הרגשות שאנחנו מרגישים". פשוט הודיתי על כל הסיטואציה הקשה שפקדה אותנו, לפרטי פרטים, תוך כדי שאנו שוכבים על המיטה במסדרון הארוך בהמתנה לצילומי CT.

תוך כדי הצילום המשכתי להודות בליבי לה' על הכל. צילמו אותנו והמתנו בפרוזדור זמן רב. כמובן שהמשכתי להודות ולהודות ולהודות... "תודה ה', אין עליך, אין מלבדך, אתה הבורא, אתה היוצר, אתה מנהיג את העולם בדרך הכי טובה שיש. תודה על כל הפציעה. אנא ממך ה', תעשה בחן וחסד וברחמים שהתוצאות של ה-CT יצאו טובות".

לאחר מכן החזירו אותנו למחלקה, ובינתיים הרופא הגיע עם התוצאות. בסיעתה דשמיא, חוט השדרה לא נפגע. קצת נרגענו. הרופא דיווח לי ולאשתי על הפציעה שלנו, כי הרי צילום CT נותן איכות צילום מדויקת יותר מרנטגן. לאחר כמה שעות החליטו לשחרר אותי - אמרו לי שיש לי שבר דחיסה והנמכה של כמה חוליות. את אשתי אשפזו . היינו בבית החולים מספר ימים. נשארתי לצד אשתי אף על פי ששחררו אותי.

סבלנו מכאבים עזים. אשתי היתה מרותקת למיטה. בביקור רופאים החליטו על טיפול שמרני – כלומר היינו אמורים לקנות כמין חגורת גב (יקרה מאוד) שאמורה להדק את האזור שנפגע עד שאזור השבר יתאחה מעצמו.
קנינו את החגורה, ובסיעתא דשמיא בעזרתה היא יכלה לקום מהמיטה, והתחילה לאט לאט להתהלך בבית החולים. לאחר הסתגלות לחגורה ולהליכה הוחלט לשחרר אותה.

אשתי הייתה מתעוררת בלילות מרוב כאבים, וכמובן – אני הייתי אמור לקום ולהביא משכך כאבים, וגם לי היה קשה מאד לקום מרוב הכאבים. לקחתי תקופה ארוכה חופשת מחלה מהעבודה, ומה שעשינו היה פשוט כל היום להיות בבית, במיטה.

קראתי תהילים, דברתי עם ה', הודיתי לו על המצב וקיבלתי קבלות. היינו פוקדים הרבה את הרופאים באותה תקופה. התחלתי טיפולי פיזיותרפיה. הלכנו להתייעצויות עם רופאים מומחים, ביניהם פרופסור מנהל מחלקת עמוד שדרה בהדסה עין כרם, שאמר "מדוע לא ניתחו אותה עד עכשיו". הוא אמר לנו לקבוע בהקדם תור לניתוח, לפני שהעצם תתחבר בצורה עקומה, דבר שיגרום לקיפוזיס – גיבנת.

נלחצנו מאוד וקבענו תאריך לניתוח. ניתוח בעמוד שדרה הוא ניתוח מלחיץ מאד. עשינו שאלת רב, שאלנו ע"י שליח גם את הרב חיים קנייבסקי, ולבסוף הוחלט לעשות את הניתוח. הגענו להדסה הר הצופים במועד שנקבע. הגיעה שעת הניתוח, הורידו אותה לחדר המתנה לניתוח. לפתע יצא הפרופסור המנתח עם מבט על פניו כאילו משהו קרה או השתבש. הוא פנה אלינו ואמר שהרובוט שאיתו עושים את הניתוח התקלקל, ולכן לא ניתן לעשות את הניתוח. הוא ביקש לקבוע תור בבית חולים הדסה עין כרם נקבע תור ליום-יומיים אחרי. קודם כל צריך להודות לבורא עולם שהרובוט לא התקלקל במהלך הניתוח, שאז חלילה לא יודע מה יכול היה לקרות.

הגענו להדסה עין כרם. אשתי עשתה את ההכנות ונכנסה לחדר ניתוח. אני זוכר שהניתוח הרגיש לי כמו נצח. לקח הרבה מאוד זמן. לאחר פרק זמן יצא הפרופסור ודיבר איתי, אמר שהניתוח הסתיים בהצלחה ושהיא בחדר התאוששות. קצת נרגעתי.

בסיעתא דשמיא המצב השתפר. אומנם יש עדיין כאבים, אך ברצוננו להודות לה' על כל החסד שעשה איתנו.

רצינו להעביר מסר לכל הקוראים – פשוט להודות. יש לבטוח רק בה'. "הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים ל"ב, י'). "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת" (תהילים קמ"ה, י"ח), גול על ה' דרכך, בטח עליו והוא יעשה. (תהילים ל"ז, ה'). השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך (תהילים נ"ה, כ"ג). כאשר אתה בוטח בה', זועק אליו בכל הכוח ומאמין רק בו, שיש לו היכולת להושיע אותך בכל מצב – ללא ספק הישועה בדרך. שיהיה לכולם גמר חתימה טובה.

נ.ב. אני לא ממליץ לאף אחד לעשות אטרקציות מסוכנות בים. במיוחד כלי השייט הקטנים כגון סירות מהירות, בננות, אופנוע ים וכו שעפים במהירות על הגלים, ואי אפשר לדעת איך זה ייגמר. אסור לאדם להכניס את עצמו למצב סכנה.

אלעד ח.