הורות במחשבה חיובית: על הלחץ של יום שישי ומה שמאחוריו

הבה ונצא לביקור בבית יהודי מצוי, ביום שישי אופייני.

השעה 12:30 בצהריים, וההכנות הינן במלא הקיטור. איש איש על עבודתו ועל משאו.

אבא מופיע טעון צמד סלים כבדים, עמוסים נשאם – בקע משקלם, מרוקן את תוכנם על השולחן במטבח ויוצא בזריזות להביא מצרכים נוספים מן הגורן ומן היקב. משם פונה הוא לבית הכנסת, לקריאת הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום.

אמא, על יד התנור המוסק, מכינה במקצועיות את תבשיליה הידועים מקדמת דנא, המדיפים ניחוח של שבת.

הבנות עסוקות, זו בכה בהכנת עוגה, וזו בכה בהכנת הסלטים – עד עתה הכינה אך ורק ארבעה סלטים מחצילים, ופחות משבעה סוגים של סלטי חצילים על שולחן השבת – הס מלהזכיר...

האחרת עוסקת בניקיון הבית ובשטיפת הרצפות. עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. הילדים מתחילים להגיע בזה אחר זה מהגנים, מתלמודי התורה ומבתי הספר ואז מתחילה החגיגה הגדולה באמת: שרשרת של תקלות ובעיות ונלווה אליהם כמובן האורח הבלתי קרוא, אך הבלתי נפרד, הלא הוא הלחץ.

באופן בלתי צפוי ארעה הפסקת מים, שהרי כל התקלות מתרגשות ובאות דווקא בערב שבת וחג.

באמצע הבישולים נגמר הגז, בשילוב נזילת מים ממכונת הכביסה. כאשר אך נסיים לנקות את המקרר – מישהו כבר ישפוך שם לבן. הקקאו יאבד את שיווי משקלו, יפול מן הארון ויישפך בכמות נדיבה היישר אל תוך הסירים המתבשלים.

(ישנם אי אלו מבני הבית הסבורים לתומם, כי בארונות המטבח מותקן מגנט סמוי רב עוצמה, המצמיד את המצרכים בכוח איתנים לדפנות הארון. בשל כך אינם חוששים לדחוף איכשהו את שקית הקקאו הפתוחה לארון ולסגור מיד את הדלת. סומכים הם על כוחו רב העוצמה של המגנט...)

במקביל מתקבלת שיחת טלפון המותירה טעם מריר, ולקינוח מתגלה שהפלטה אינה עובדת ועמה שבתו עוד כמה נתיכים בארון החשמל ועוד כהנה וכהנה ניסים ונפלאות.

אמא חשה שהיא דווקא כן עובדת/אובדת עצות...

הערה: אינני פורט כאן את כל סוגי התקלות, שהרי "ברית כרותה לשפתיים", ומה שמוציאים בפה עלול להתרחש, חלילה, במציאות. כאותו מעשה שהייתי עד לו, במשפחה שערכה קידוש גדול לרגל שמחה משפחתית שנתרגשה עליהם.

אחד הנערים מבני הבית, שראה את שפע העוגות ומיני התרגימא שהכינו לשמחה, אמר בדרך הלצה "אם חפצים אתם שיישארו עוגות אלו עבורנו, תכוונו את שעון השבת בבית הכנסת לשעת סיום התפילה, וכך יכבו המזגנים מיד בתום התפילה. לציבור יהיה – כמובן – חם בבית הכנסת הצפוף, הם לא יוכלו להשתהות הרבה בקידוש, וכתוצאה יישארו מיני המאפה עבורנו...".

"סוף דבר הכל נשמע", ארע הדבר במציאות. בסיום התפילה חלה תקלה במערכת החשמל, מפסק הפחת ניתק את החשמל, המזגן והתאורה כבו, החום היה כבד מנשוא, הציבור התקשה להתעכב והעוגות נשארו... 

אשר על כן איני מתאר את כל התקלות המצויות, בכל פעם שאני מתאר לפני הציבור בהרצאה סוגי תקלות שונות – מתרחשות הן במציאות...

בעצם, כל אחד מכיר את התקלות המצויות, ובעת הצורך ניתן לברר גם אצל השכנים.

"כולם נקבצו באו לך..."

שעה לחוצה זו היא גם שעת קיבוץ הנידחים. בשעה זו מגיעים הילדים ממוסדות הלימוד בזה אחר זה. מהגנים, מתלמודי התורה ומבתי הספר.

 "שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך..." אלו רעבים וחפצים בדבר מאכל, והללו צמאים ודורשים מאמא "הגמיאיני נא", וישנם כאלו שעדיין לא נתברר להם עצמם מה בדיוק הם רוצים.

הקטנים חזרו זה עתה מהגנים מצוידים בדפי פרשת שבוע, ציורים ויצירות שונות. כמות הדפים שהביאו הללו באמתחתם אינה מביישת ארכיון או גנזך מכובד. בעוד אמא חושבת היכן ניתן לאכסן את כל הכבודה (היא שוקלת די ברצינות לקנות או לשכור דירה נוספת למגורים, עבור הניירת היא תשאיר כבר את הנוכחית. להשליך או להעביר לגניזה חס מלהעלות על הדעת רק תנסו... ותשמעו "קול (סי)רנה וישועה באוהלי צדיקים..."), הם מתעקשים ודורשים בכל תוקף שאמא תתבונן בניירת "כאן ועכשיו". שום ניסיון דחייה איננו מתקבל וכל תירוץ נדחה על הסף.

הבת, העוסקת בשטיפה, מרימה קול זעקה גדולה ומרה ש"דורכים ועושים לי פסיעות".

סגולה ידועה ל"קיבוץ הנידחים", דהיינו שכל בני המשפחה השוהים מחוץ לבית יחזרו הביתה ללא שהיות, היא השטיפה האחרונה של הספונג'ה. כיוון שמגיעים לניגוב האחרון – כולם מגיעים לפתע, "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים...", פוסעים מעדנות ללא הבחנה וללא התחשבות. כמה מהם מקבלים "שכר פסיעות" - נזיפה הגונה.

הבית נעשה קטן וצפוף להחריד. כולם נתקלים בכולם, משל נצטמקה הדירה בכמה מספרים.

נסו נא להיכנס לחדר כלשהו, ותגלו שדלתו ננעלה, מישהו מבני הבית מתלבש/נח שם.

בשעה זו חפצים הופכים בלתי ניתנים להשגה.

מברשות לכל ענפי משפחותיהן: מברשת נעליים/ בגדים/כובעים/שיניים. גוזז הציפורניים התאדה ואיננו בנמצא. משחת הנעליים, שאך לפני רגע הייתה מונחת כאן, נבלעה באדמה כקורח בשעתו ואין איש יודע היכן היא. המגהץ הפך למצרך מבוקש בדירוג על, ואילו חדר האמבטיה סגור ומסוגר כשטח צבאי, אין יוצא ואין בא.

בעקבות הלחץ גואים הרוגז והטרוניות. הטונים נשמעים היום צורמניים מהרגיל.

עתה "יאמרו המושלים בואו חשבון": כיצד נוכל להתכונן אל השבת כאשר מימיננו ומשמאלנו תקלות ובעיות לרוב, כהנה וכהנה גורמים המייצרים מתח, רוגז, כעס ותסכול?!

מה עושים?!

כוננות הודפת לחץ ומתח

בעת בה מגיע מידע מודיעיני על התקפה מתוכננת הממשמשת ובאה, חלילה, מכריזים על מצב חירום של כוננות כללית.

נערכים בכל הדרכים האפשריות לקראת ההתקפה: מחזקים את הביצורים, חוסמים את הגבולות ומאבטחים את כל דרכי הגישה האפשריות, לבל יבוא בהן, חלילה, צר ואויב.

בימי טרום מלחמת המפרץ, בהם איים הצורר בהתקפה בנשק שאינו בדווקא מן הקונבנציונאליים, הציבור נערך לכוננות, חולקו ערכות מגן, איש כפי גילו, מיהרו לאטום ביריעות ניילון ורצועות דבק כל פתח, סדק וחריץ.

המאיימים להתקיפנו בערב שבת הלא הם השלישייה המפורסמת – לחץ, מתח וכעס. היעד, מטרת ההתקפה: לגרום לכך שנכנס לשבת רגוזים ולא מיושבים.

מעשה בבני משפחה אשר בכל ערב שבת בין השמשות, כעל פי תזמון מראש, היו פורצות ביניהם מריבה, תגרה ומחלוקת, בכל פעם מסיבה אחרת. משראו שצרתם צרה, הזעיקו לעזרתם את התנא רבי מאיר שנכנס לעבי הקורה, טרח ויגע להשכין שלום בבית. לאחר שלושה ערבי שבתות עלה הדבר בידו, ואז נשמע לפתע קול מתאנח: "וי לו לזה שגירשו רבי מאיר מן הבית". על פי רש"י, אותו מתאנח היה השטן בכבודו ובעצמו, שהיה מעורר את המריבה והמחלוקת בימי שישי (גמרא גיטין נ"ב. עיין בבן יהוידע).

השדים נבראו בערב שבת בין השמשות (עי' אבות פ"ה רע"ב), והוא זמן שליטת מזל מאדים (מהרש"א תענית ח'). ובתקוני זוהר תיקון מ"ח "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" – דא כעס ורוגזא דמרה ועל ידי זה אוקיד נורא דגיהנם.

קבלה בידינו, אשר רוב הייסורים העוברים על צדיקים ואנשים כשרים הם בערבי שבתות וימים טובים: "ככל שמתגבר החשכות והיסורים בערב שבת יותר מאירה השבת כי קודם השבת צריך הביטול להיות כעפרא קודם התיקון, וביחוד אמר לי מורי ורבי דודי הקדוש רבינו צבי שכל הייסורים המרים שקיבל בעולם הזה הכל היה ביום ו' ערב שבת קודש כי בהירות של שבת אינו אלא מתוך החושך והייסורין וכל עוד שמתגבר החושך בערב שב"ק יותר מאירה השבת" (נוצר חסד להרה"ק מקאמארנא אבות פ"ו משנה י').

מדברים אלו משמע כי בערב שבת מופיע היצר הרע לביקור שאינו מסווג כ"ביקור נימוסין", ומשתדל בכל יכולתו לחולל מריבה כלשהי, או מהפכה. ניקח ידיעה אסטרטגית זו לתשומת הלב!

אם נדע שיום שישי הוא יום של לחץ, יום שעלול להיווצר בו רוגז, נערך ונתכונן לכך ש"הזמן קצר והמלאכה מרובה", הפועלים מרגיזים והתקלות מצויות, עשויים להופיע  תקרים-פנצ'רים, תקלות ושאר אירועים שבסגולתם להוציא את הנפש היפה משלוותה, וזה עיקר הניסיון שלנו. אז יקל עלינו לקבל את הדברים אחרת.

ניכנס לכוננות: נכין לעצמנו "ביצורי חומות סבלנות" בהחלטה חד משמעית ובת תוקף: "לא נכעס ויהי מה!".

נבקש מהקב"ה, בעל "ארך אפיים", שיעזרנו בכך.

כשם שאנו מכינים מיני מאכל ותבשילים, מנקים ומצחצחים, הרי לא יעלה על הדעת לקבל שבת ללא הכנות אלו, כך נכין גם מנה נדיבה של סבלנות, משאב יקר, אך ניתן להשגה אם אך נחפוץ.

 סבלנות זו היא מילת המפתח למאורעות יום השישי.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com