במחשבה תחילה לפרשת בראשית: משלוח המנות הגיע כשמעליו מתנוססת תמונת "דבר אחר"

"מי זה משה?" הרעים הבריון בקולו על היושבים בחדר.

"אני משה", הזדהה אחד הנוכחים. הבריון קרב אליו והפליא בו את מכותיו. כשסיים – יצא החוצה.

המוכה החל לחייך מלוא פיו. מבטי הנוכחים התעגלו בתדהמה. על מה בדיוק אתה מחייך?!

"עבדתי עליו. לא קוראים לי משה"...

***

לאחר שקין הכיר בחומרת חטאו – "גדול עווני מנשוא", הוא מבין שסר מוראו מעל הבהמות והחיות, ודאגה אחת ממלאת אותו: "והיה כל מוצאי יהרגני". הקב"ה מרגיע אותו שמי שיהרוג אותו – ייענש. חוץ מזה חקק לו הקב"ה אות במצחו "לבלתי הכות אותו כל מוצאו".

תורתנו היא נצחית וראויה לכל זמן ועת. מהו המסר שניתן ללמוד מהאות שחקק הבורא לקין במצחו?

המשכילים ברומניה חיככו ידיהם בהנאה. על כס הרבנות בבוקרשט עלה לכהן רבי מאיר לייבוש ווייסר – המלבי"ם. המלבי"ם נודע בישראל – בין היתר – בשל פירושו לתנ"ך, שבו נקט שאין מושג של מילים נרדפות ומליציות בדברי אלוקים חיים. לכל מילה יש משמעות ולכל ביטוי יש שוֹנוּת מיוחדת.

דקדוק, בימים ההם, היה נחלתם הבלעדית של המשכילים. הללו ראו בבחירתו של המלבי"ם – שאותו לא הכירו מקרוב - בחירה שהיו סומכים עליה את ידיהם לטובה. אלא שמהר מאוד הם גילו שהמלבי"ם לא רק שאינו תומך בהם ואוהד את שיטתם, אלא הוא נמנה על גדולי הלוחמים בהשכלה.

החלה מסכת ארוכה של הצקות והתנכלויות מצדם של המשכילים כלפי המלבי"ם, כאשר המלבי"ם מחשב את מהלכיהם בדייקנות ובפקחות מרובות ומשיב להם מנה אפיים ארצה. בכל "סיבוב" שכזה היה צד אחר למנצח, אולם אף אחד מהצדדים לא חשב להרים ידיים...

באחת השנים, ביום הפורים, נקש שליח על דלת ביתו של רב העיר. הבית המה מבני העיר שרצו להתבשם מפקחותו של רבם בעת משתה היין. השליח פילס דרך עד המרא דאתרא והגיש משלוח מנות מכובד מאחד מעשירי העיר שנמנה על המשכילים. הלה, בחוצפתו הרבה, הניח תמונה של 'דבר אחר' מעל המגדנות והיין...

הנוכחים זעמו ורתחו. דבר אחד הוא לנסות להצר את מסורת ישראל לטובת מנהגי המשכילים, דבר אחר לגמרי הוא להשפיל את רב העיר בצורה מכוערת ובוטה. אולם המלבי"ם הורה לכולם להתעלם.

בהוראת הרב נערמו מיני מגדנות ויינות משובחים אל סלסילה מפוארת, קישוטים נאים עטפו את המשלוח שבתוכו נחו בשר ודגים ומטעמים לרוב. מעל כל הכבודה הניח המלבי"ם את תמונתו שלו.

לא ארכו השעות והמשכיל הנבוך הגיע לבית הרב. הוא התכונן לאבנים שבהן יסקלוהו חסידי הרב, למצער אוזני המן. אבל משלוח מנות מכובד בחזרה? ועליו תמונת הרב?! הוא מוכרח להבין את הכוונה.

המלבי"ם חייך ושילם לחצוף מנה אפיים: "אתה שלחת לי תמונה שלך, החזרתי לך תמונה שלי"...

הרה"ק רבי יהודה מדז'יקוב היה מלמד מהפסוק שלפנינו, מסר חשוב: ה' שם לקין אות "לבלתי הכות אותו כל מוצאו" – יהודי צריך להיות בעל חוסן פנימי, שלא יוכל "כל מוצאו" להזיק לו ולהכותו בשבט פיו או במעשה משובה.

לאמיתו של דבר, רבות מאוד מהפגיעות שאנשים חווים, בכלל לא מיוחסות אליהם. מישהו אמר משפט, בכלל לא התכוון למשמעות שהפוגע ייחס לנאמר, אבל האדם רואה צל הרים כהרים ומסתובב תקופה ארוכה פגוע, מושפל וזעף. על לא דבר.

אבל גם כאשר מדובר במישהו שהתכוון לפגוע בחברו ואכן פגע, אדם צריך לסגל לעצמו מעטה חסין שיעמוד לפחות ברוח מצויה. שלא יהיה האדם בגדר "כל מוצאי יהרגני".  

***

כאשר אדם מתרגל לסנן את הדברים שנראים לו כמעליבים, ולבחון אותם שוב, הוא יגלה שחלקם הגדול היה רחוק מלהיות מעליב. כאשר אדם מודע לכך שיש לו חוסן פנימי, הוא מגלה שלרוב כלל לא התכוונו אליו. הוא לא "משה". לפעמים אפילו מספיקות מילות הקסם: "זה לא אישי".

אך גם אם נניח שכן התכוונו אליו, שרצו לפגוע בו ועלבו בו, כדאי מאוד ללמוד מן המלבי"ם לא רק את פירושיו, אלא גם לגייס את ההומור למערכה ולקחת את זה בקלות. אם אתה יודע להיות קליל מספיק – הצד השני יֵדע להעריך אותך. זה גם יבהיר לו שחבל לפגוע בך, זה עלול לעלות לו בחיוכי הסביבה כולה...