הוא הורס את הקרקע המדהימה שלו, במו ידיו

זהו מכתב מטאפורי שכתבתי לאדם שעבר תהליך מדהים דרך הפגישות שלנו. אני מאמין שהמסר, שכתבתיו מבפנים, אל הפנים (פ"א בשוא), כמו שמדבר גם אלי, יגע ויגביר מוטיבציה אף אצל אחרים.

קצת רקע: אדם זה התמודד עם התמכרות קלה. נוסף על כך, כל חייו "קרסו", והאנשים הכי קרובים אליו, מבחינתו, בגדו בו, והעמיקו את חוסר האונים שלו.

בשלב מסוים, לאחר התקדמות יפה ומדהימה שלו – אדם עם אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד, כשרוני, ועוד – פתאום הגיע משבר כבד שאיים למוטט הכל, ומתברר שממקום זה, הוא על סף התמכרות חדשה...    

אז הנה מה שכתבתי לאיש יקר ומדהים זה.

-----------

כבר בפגישה הראשונה, שמתי לב שזה לא אדם רגיל. יש לו קרקע משובחת. היא בנויה לגידולים הכי מדהימים. בעליה, יכול להיות מצליחן ומאושר. מהמאיון העליון של המצליחנים והמאושרים!

אבל הוא היה צריך את הייעוץ שלי. הוא לא הצליח לגדל את הגידולים היפים, כי הקרקעות של השכנים, שגידלו קוצים וברקנים, בלבלו אותו לגמרי, ושלחו זרועות מכוערות על פני השדה שלו.

כן, נהניתי בפגישות, כיף לעבוד עם קרקע משובחת שלבודדים ממש באוכלוסייה יש כזו. האמת, אני חושב שמעולם לא נתקלתי באדם עם קרקע כזו. אבל...

גם היא העלתה חרולים, פירות לא נעימים. הוא הבין שהוא צריך עזרה, הכוונה.

נתתי את כולי, כן, גם דמעות הורדתי אתו, נוכח השפעת השכנים. וכן, גם על אחריותו למצב, שלא היה מודע בעבר. כעת הוא מעוניין לקחת את האחריות.

לעתים, הוא היה מטיל את האשמה על השכנים. זה קל. זה גם מייצר מן סיפוק מוזר, "אני קרבן". אבל זה הרסני.

ואני, מה ביכולתי לעשות? לא הרבה.

הקרבן תמיד בטוח בקרבנותו, אחרת לא היה הולך לשם. הוא לא כאן כדי לשמוע זאת. למרות זאת, הוא הבין – בגדול, אך זה היה עליו גדול.

הוא מדהים, האיש הזה!

הוא החל פתאום ליישם בקרקע שלו טכניקות שהפריחו את השממה! ואוו! אין לכם מושג כמה הייתי נדהם. לעתים, הרגשתי שאני לומד ממנו.

כן, ידעתי שזה תהליך עם עליות ומורדות, לא אספר את כולם, אבל משהו אחד, אני חייב לספר.

והאמת, אני יושב וכותב את הסיפור הזה, כי כואב לי. מאוד! קרקע כל כך מדהימה, הולכת ונחרבת מול עיניי! אני אומר לעצמי, אולי, אדם הנמצא בתוך התמונה, לא יכול לראות אותה, את עצמו, אז אתן לו להביט על התמונה מבחוץ, על בעל שדה מדהימה... אולי משם הוא יוכל לראות משהו אחר.

אני אוהב אותו, אני רוצה לעזור.

כבר בתחילה, ראיתיו מתעסק עם חומר מסוכן, משקה את השדה המעולה בזבל רע. זבל, שברור לי שרק מכין את הקרקע להרס הבא. הרס שאחריו השיקום קשה פי כמה.

ניסיתי להעיר לו על כך, אך הוא הביט בי במבט של יודע כל, לא כי הוא גאוותן, אלא כי יש משהו נוצץ בחומר הזה, שמבלבל לו את המבט. זה מסוכן החומר הזה!

הנחתי לזה. הבנתי שהכי נכון ללכת מסביב, לבנות אצלו משהו שבסוף יגן עליו מלהיסחף אחר החומר. אבל...

פיספסתי את הרכבת.

פתאום התברר לי, שהוא משתמש בחומר הזה כמה פעמים ביום, לא אחת לשבוע...

איזה פספוס קריטי!

הוא ישב בקצה השדה, עם מבט של בריחה לפירות מדומים, ואמר לי: "שמע, חגי, אני על החומר הזה לא יכול לוותר. זה עושה לי טוב, זה עוזר לי לא לראות כיצד השכנים שלי הורסים את השדה שלי".

כואב. כי הוא לא יכל להבין שהוא הורס את הקרקע המדהימה שלו, שוב, מתוך מבט של קרבן שלא צריך לקחת אחריות.

הוא בוחר להאשים את השכנים, את מי שחילק את הקרקעות לאנשים. הוא בטוח שהוא צודק.

אבל הוא לא מבין שעם צדק לא מייצרים לחם! הוא לא מבין! הוא לא מבין!

עתה, אני רק מבקש: שב עם דף ועט, וצייר את מראה הקרקע בעוד חודשיים שלושה. כן. טווח קצר!

מתסכל!

אני מציע לו, אסוף את עצמך, והילחם בכוח שנדמה לך שאין לך. זה משקר לך!

אתה יודע בפנים שיש לך!

כל הכלים שנתתי לו, לא יעזרו לטיפוח הקרקע, אם לא ילחם בכוח.

זה רק בידיך!

-----------

זהו המכתב. אתם ודאי אתם סקרנים מה היה ההמשך. זה עוד לא נגמר, התהליך שהוא עושה עם עצמו. אך הוא במקום אחר לגמרי כיום. ואם אתם שואלים אותי, אין לי שום ספק, שהוא עומד להצליח. בגדול! לא אתפלא אם רבים מאתנו, עוד ישמעו עליו בהמשך...