הדבר שהכי חשוב ללמד ילדים (ומבוגרים) הוא שליטה עצמית

1. אני מקווה שבערים שבהן אתם גרים מדברים על מהות. בעיר שלי, עוסקים בינתיים בדימויים בלבד. חודש לבחירות המוניציפליות, וקשה להבין על מה בכלל הבחירות בירושלים. כולם מנסים לא לריב עם אף אחד, לקרוץ במקביל גם לחילונים וגם לחרדים וגם לדתיים, והרי כל מגזר כזה הוא כבר מזמן לא קבוצה אחת מובחנת.

וכך חגי תשרי הפכו לפורים, והמועמדים קצת מתחפשים: זאב אלקין מנסה לרוץ עם רחל עזריה הליברלית ועם החרד"לים ביחד. יוסי דייטש פונה לציונות הדתית ומפרסם כתבות (מרתקות, אגב) על שירות המילואים שלו במשך 14 שנה ועל אביו שהוזעק למלחמת יום כיפור לנגד עיניו, כילד, ועל העמותה שהקים שמוציאה חרדים לשוק העבודה. ואת עופר ברקוביץ ראיתי במקרה בשמחת תורה בבוקר, עם טלית וכיפה, מסתובב בין ההקפות בבתי הכנסת השונים בשכונת שערי חסד ומוקף שובל של סקרנים.

אז כולם פונים לכולם, אבל במקביל מעלים טיעונים מביכים למדי זה נגד זה. ליאון "עסקן" (מה רע? הוא אמור להיות, צ'רצ'יל? ראש עיר צריך להיות בקיא בנבכי השלטון ולהזיז דברים), אלקין "בא מחוץ לירושלים" (אז מה, זה אומר שאין לו יכולות ביצועיות שרלוונטיות לעיר?), ברקוביץ "עם הקרן החדשה" (נו באמת) ודייטש "חרדי" (נו באמת).

כמה אנרגיה מושקעת, למשל, בקבלת התמיכה של סניף הליכוד המקומי (כאילו שבעקבות ההחלטה הרשמית שם אוטובוסים של מצביעים נוהרים לקלפיות). כמה אנרגיה מושקעת בפוליטיקה הפנים-חרדית (כבר קל יותר להתפלפל על דף גמרא מאשר להבין את הסבך הזה). וכמה מעט אנרגיה מושקע בתכלס: מה התוכניות שלכם, רבותי? הרי הקואליציה תהיה זהה למדי, ויום אחרי הבחירות העסקן יישב עם הצעיר. אז מה הבעיות של ירושלים לדעתכם, ומה הפתרונות שאתם מציעים, ובמה הם שונים מהרעיונות של האחרים?

הנה דוגמה: את ברקוביץ פגשתי על רקע ערימות זבל שהיו גבוהות משנינו. חזרתי במוצאי החג והן עדיין היו שם. העליתי את התמונה לרשת וקיבלתי מאז עוד ועוד תלונות ותמונות של ירושלמים, שמול ביתם יש מראות דומים (טוב שלתמונות בווטסאפ אין ריח). ברובע היהודי, בתלפיות, בקטמון, ברחביה. למה העירייה לא מתייחסת לחודש החגים הזה, שבו מיליון מבקרים מגיעים לעיר, כאל זמן חירום של תברואה וניקיון? ומה עם שאר השנה, האם יש דרך מעשית לשנות את המראה של העיר היפה והמלוכלכת שלנו?

ועוד נושא: רוב מי שעברו בשכונת שערי חסד בחג היו אמריקאים שקנו דירות יקרות. הם באים אליהן רק בחגים, ומקפיצים את שוק הנדל"ן בבירה. זוגות צעירים מכל המגזרים צריכים לשלם המון עבור דירות בעיר הזו, שגם לא נבנות מספיק. אז מה התוכנית הריאלית של המועמדים? איפה לבנות, ואיך, ומתי וכמה?

ואולי זו גם אשמתנו, אשמת הציבור והעיתונאים, שלא דורשים מהם יותר מסיסמאות. שלא דורשים להשוות למשל את תוכנית אלקין למצע ליאון ולהתווכח עליהם. זו זכות להנהיג את העיר הקסומה הזו. תסבירו לנו למה להעניק לכם את הזכות הזו.

2. זה לא פתח את מהדורות החדשות, אבל ולטר מישל נפטר בימים אלה, בניו־יורק, בגיל 88. מישל נולד בווינה להורים יהודים, סלומון ולאה, שברחו מהנאצים לאמריקה, והפך לאחד הפסיכולוגים המפורסמים בעולם. הוא ידוע בעיקר בגלל "מבחן המרשמלו". בשנות ה־60 הוא הושיב מאות ילדים במעבדה והציג להם ניסוי: אפשר לקבל מרשמלו אחד באופן מידי, ואפשר להמתין ולקבל שתי חתיכות מרשמלו. מי שהצליח לדחות מעט את הסיפוק, קיבל לבסוף יותר. שני שלישים מהילדים לא הצליחו להתאפק. טוב מרשמלו אחד ביד משניים ביד של החוקר. שליש מהילדים הצליחו להמתין 20 דקות (!) וזכו במנה כפולה. מישל המשיך לעקוב אחרי הילדים האלה וגילה לאורך השנים דבר מפתיע: חברי הקבוצה שהצליחו להתאפק הפכו למבוגרים מצליחים הרבה יותר, בכל ההיבטים. זה לא רק שהם קיבלו ציונים גבוהים יותר והרוויחו יותר בהמשך. הם התמכרו פחות לאלכוהול ולסמים, חסכו יותר כסף לפנסיה, היו בריאים יותר ושמחים יותר ותרמו יותר לחברה. הניסוי נערך ושוחזר אלפי פעמים והוביל את החוקרים שוב ושוב למסקנה שהדבר הכי חשוב שיש ללמד ילדים (ומבוגרים) הוא שליטה עצמית.

השבוע מתחילים לקרוא בתורה את פרשת "בראשית". ולטר בן לאה ז"ל כבר לא ישמע אותה, אבל למעשה, הוא כתב על הלקח המרכזי שעולה ממנה. אדם וחוה מקבלים בגן העדן ציווי אחד: לא לאכול מעץ הדעת. הם לא מצליחים להתאפק, והחטא הזה הופך לחטא הקדמון של האנושות ומוביל לגירוש שלהם מגן עדן. אלפי שנים פרשני התורה כותבים על חשיבות היכולת לעמוד בפיתוי. על ההבנה שיש מותר ואסור בעולמנו. "איזהו גיבור - הכובש את יצרו", לא רק עבור שני מרשמלו, אלא עבור עולם מתוקן. מישל עצמו תיאר איך הילדים המצטיינים בניסויים שלו פיתחו טקטיקות כדי לא להיכנע ליצר: הם כיסו את עיניהם, הם עודדו את עצמם בלחש, הם דחפו את הממתק לצד. "ילדי הגן עושים את מה שאדם וחוה לא הצליחו לעשות בגן עדן", אמר פעם בחיוך.

ואם נאזין לכותרות שמלוות השבוע את פרשת בראשית, נראה עד כמה המסר רלוונטי. נוחי דנקנר נכנס השבוע לכלא. כמה חשוב וקשה לשים גבולות וסייגים ביחס לכסף של אחרים. מקרי ניצול והטרדה ממשיכים להיחשף במסגרת קמפיין "MeToo" ו"לא התלוננתי". כמה חשוב וקשה לשים גבולות וסייגים ביחס לגוף של אחרים. ותאונות הדרכים הנוראות האחרונות, שכללו אופניים חשמליים ואלכוהול, שוב מזכירות עד כמה האסור והמותר הבסיסיים הם האתגר שלנו, מפרי עץ הדעת, דרך המרשמלו ועד לחיי היומיום שלנו כאן ועכשיו.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".