מה עושים כששני ילדים רבים זה עם זה?

האם בית יהודי הוא בית משפט לתביעות קטנות? מה הפתרון למריבות היום יומיות שמתרחשות, מטבע הדברים, בכל בית תוסס מרובה ילדים?

הסיטואציה הנפוצה ביותר בכל בית היא מריבה בין שני ילדים, בני אותו גיל פחות או יותר. שני הילדים באים בוכיים, כשכל אחד משוכנע באמת ובתמים כי הוא שה תמים שנרדף על לא עוול בכפו. אם נקבל את שתי הגרסאות במלואם, נמצא כי הסיפור פחות או יותר דומה: לפי גרסתו של כל אחד מהם, השני הוא זה שהתגרה בו, "התחיל" איתו על לא עוול בכפו, כשהוא רק התגונן או נאלץ להשיב לו מנה אחת אפים.

בסיטואציה כזאת ישנן שלש אפשרויות:

האפשרות הנחשקת – להצדיק את הילד הבוכה. במריבה בין שני ילדים, ישנם שני סוגי תגובות: ישנם ילדים המגיבים לכל מכה קלה או עלבון שקיבלו – בבכי, לרוב במטרה בלתי מודעת לשכנע את עצמם ובעיקר את הוריהם מוריהם כי הם הנרדפים, המוכים על לא עוול בכפם.

כיוון שלבכי ישנו כח עוצמתי במיוחד, ישנה  נטייה טבעית להצדיק את הילד הבוכה, שלרוב הוא הילד החלש או הצעיר יותר. על כך אמר הצדיק הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצק – גם בכי של אחד הצדדים במהלך דין תורה הוא שוחד גמור, אם יש לו השפעה נפשית על הדיין. הבכי גורם להטות את לב השופט לצד הבוכה.

הנראית כצודקת – אך הבלתי אפשרית כמעט: לברר את העובדות לאשורן באמצעות חקירה מאומצת. האמת היא, בסופו של דבר, כידוע לרוב ההורים, כי לא ניתן כלל לברר את העובדות לאשורם. לא רק בגלל שהגבול בין האמת לשקר אינו ברור דיו לילדים קטנים, ולא רק בגלל שילדים קטנים אינם מבינים את חומרתו של השקר, אלא יותר מכך: גם אם הילדים אכן חונכו כראוי לא לשקר, הרי שבהתלהטות הרוחות שבמהלך מריבה, הדבר קשה יותר לאין ערוך, כיוון שהילדים בעצמם משוכנעים לחלוטין שהם צודקים. דמיונם ממעיט את העוול שהם עשו, ומגדיל פי כמה וכמה את העוול של הילד המתקוטט עימם. זאת כיוון שרגשותיו של הילד שולטים באופן כמעט מוחלט על שכלו, ולכן מחשבותיו מופעלות ומושפעות באופן בולט מאוד מרגשותיו, ולכן הוא עצמו משוכנע כי המכה שקיבל כואבת פי כמה וכמה מאשר המציאות, והוא מנפח בדמיונותיו כל התגרות קלה להכרזת מלחמה.

הנכונה – לא להתערב! אי התערבות במריבה, פירושה אחת מהשניים: 1. התעלמות מפרטי המריבה ומהתמקדות באשם, והתעסקות בהרגעת הילד המתלונן או בוכה מבלי לחתור ל"חקר האמת" ולקיים בית דין פרטי, תוך כדי התמקדות מוחלטת רק בכאבו של הילד ולא במי שגרם לו אותה. את התועלת העצומה מכך נבאר בהמשך.

2. להעניש את שניהם באופן מידתי, במידה ואכן לשניהם יד ורגל במריבה. גם אם אכן אחד מהילדים הוא זה ש"התחיל" במריבה והשני רק השיבו לו כגמולו, יכול היה הילד לפנות להוריו, או למחנך האחראי ולדווח לו על כך. במידה והילד בחר להשיב לו כגמולו ולא הצליח משום מה, עליו להתמודד בעצמו עם התוצאות. ענין זה יתבאר לקמן בהמשך המאמר בהרחבה.

המקור לכל המריבות – הנקמנות והכעס

מדוע אכן לא ראוי להורים להתערב? על כך כמה וכמה תשובות, וכולן נכונות: ראשית, כדאי לדעת האם כדאי להורים להתערב במריבות ואם אכן ההורים יוכלו להגיע ל"חקר האמת" כביכול.

האמת היא, כי המניע העיקריות לרוב המריבות, היא שילוב של שני העובדות הבאות: 1. הנטייה הטבעית של הילד – לעשות את מעשיו בלי מחשבה. חוסר שליטה זה של הילד על הידיים ועל הפה, גורם לכך שהמריבות מתעוררות ומתחדשות מדי יום ביום כתוצאה ממעשים או דיבורים בלתי זהירים. 2. נקמנותם של הילדים, והנטייה הבולטת שלהם "להחזיר" ולנקום על כבודם בצורה בלתי פרופורציונלית על כל דבר קטן שעשו להם.

זו היא תחילתן של רוב המריבות: לפעמים ילד מתגרה בילד אחר בצורה קלילה לשם התגרות או מתוך שעמום קטן, אך במקום להשיב במטבע דומה – בצורה קלילה בוחר הילד שרואה את עצמו כמותקף או כנעלב, להשיב ל"תוקף" המדומה כגמולו, ומכאן הדרך למלחמת עולם קטנה או גדולה – קרובה עד מאוד.

נמצא כי האשמים בכל מריבה הם שנים: מצד אחד – ה"מתחיל" – דרכם הפראית של הילדים להתנהג בצורה בלתי נשלטת, ומצד שני – ה"מחזיר" – הנהגתו וטבעו של הילד להגיב בכעס גדול על כל התגרות מדומה או אמתית, שהיא שורש פורה ראש ולענה לקיומן והמשכיותן של כל המריבות. שני טבעים אלו מביאים לידי ביטוי את טבעו הפראי של הילד שעליו נאמר בדברי חכמת קדשו של שלמה המלך עליו השלום (איוב י"א, ב') "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד".

וכלשון המגיד ממעזריטש: "אנו רואים בתינוק שבילדותו הוא תמיד בכעס גדול על כל מה שעושים לו הן דבר גדול או דבר קטן, כי יש שס"ה מצות לא תעשה, ובקטנותו הם כולם מצומצמים במידה זו של כעס, שהיא כמו עבודה זרה ששקולה כעובר על כל התורה כולה". 

לאחר שאנו מבינים את הסיבה להתלהטות המריבות – הכעס הגדול של הילד על כל מה שעושים לו וטבעו הנקמני, מבלי להתאים את התגובה בהתאם למה שעשו לו, אנו מבינים כי ההתערבות במריבות הילדים, אין בה כל תועלת. לא רק כיוון שאין אנו יכולים לדעת את אשר התרחש בפועל (כמו שנתבאר לעיל בארוכה, כי לפעמים הילדים עצמם אינם יודעים בדיוק מה אירע), אלא גם מכיוון שגם אם אחד מהצדדים "צודק" כביכול, מכיוון שהוא הצד ה"מותקף", הבעיה היא בכך שאין לילדים המשקל הנכון כיצד להתייחס להתגרות זו או אחרת.

מסיבה זאת, המציאות האמיתית ברוב רובם של המקרים, היא כי שני הצדדים אינן צודקים, וכל אחד מהם משתתף במריבה ללא כל השוואה למעשה האח או החבר ש"התחיל", לדעתו. בכך שאנו מתערבים במריבות ומצדיקים את אחד מהצדדים, גם אם הוא לדעתנו הצד ה"מותקף", אנו גורמים לכך שהילד ימשיך במעשהו בפעם הבאה, ויתלונן על כל דבר קטן.

כיוון שכך, רק אם הילד אכן לא הגיב ולא ענה כלום על ה"התקפה", אכן ניתן לדעת כי הילד אכן אינו אשם, ואז ניתן להעניש את הילד שהתגרה בו ללא כל סיבה. אך ברגע שהילד החליט לקחת על עצמו את ה"טיפול" בילד ה"מתקיף" – לדעתו ולהבנתו, עליו להתמודד בעצמו עם התוצאות, ולהבין כי אם החליט להתקיף חזרה, יהיה עליו גם להתמודד בהמשך עם הנטייה הטבעית של הצד השני – להשיב לו כגמולו אפים ארצה.

נמצא כי בין אם בחרנו לשתוק ובין אם בחרנו להעניש את שניהם, אנו מקיימים את הפסוק (משלי כ"ב, ו') "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" – לאשורו, כשאנו גורמים לילד להתמודד בעצמו עם תוצאות מעשיו – כפי שהוא עתיד להתמודד גם בהמשך חייו, ורק בצורה כזאת הוא יעלה על דרך המלך כהבטחת המשך הפסוק – "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".

לעומת זאת אם ההורים נוטלים על עצמם על האחריות למריבה ולבירור פרטיה, הם גורמים לשתי בעיות:

1. הילד אינו מתמודד עם תוצאות מעשיו, ועלול לחזור עליהם כשהוא יודע שההורה יתערב בדבר ואולי יצדיק אותו מכיוון שהוא לא "התחיל".

2. והעיקר החשוב מכל – אנו מלמדים את הילד כי דרך הכעס והנקמנות שהינה שורש לכל הרעות שבעולם, הינה משתלמת וכדאית. כך שבסופו של דבר הוא לא ילמד את הלקח, ולא יחפש את דרכו שלא לעורר את המריבה הבאה.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". הרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com