"פחות משנייה לפני שהרימון התפוצץ, התרחש הנס", אילן יעקבי בסיפור הישרדות מפעים

משום מה כשמזכירים את השואה, עולים מול עינינו תמיד סיפוריהם הקשים של יהודי פולין וגרמניה שנשלחו למחנות ההשמדה, אך כשמשוחחים עם אילן יעקבי, הוא חושף באוזנינו סיפור שואה דווקא מסוג אחר. "אני שרדתי את מלחמת העולם השנייה, אך לא בפולין ולא בגרמניה, אלא באיטליה", הוא מפתיע.

"למעשה", מספר יעקבי, "נולדתי להורים שברחו מגרמניה ומברלין עוד לפני שנסגרו השערים, מה שאומר בשנת 1938. באותם ימים עוד היה אפשר לעבור את הגבול והם נסעו מברלין הישר לרומא.

הנכד קלאודיו – אילן יעקבי

"המעבר לרומא הציל את חיינו", מדגיש אילן, "הכל בזכות סבתא שלי החכמה שהודיעה לכולם שהיא עוזבת ולא מעניין אותה שכל שאר האחים והגיסים שלה מתעקשים להישאר בגרמניה. היא אמרה: 'אני עוזבת עם הבעל שלי ועם בתי ובעלה', וכך הם עזבו את הכל ועברו בלי שום רכוש אל רומא".

רעב שאי אפשר לתאר

אילן עצמו נולד ברומא, מיד כשהגיעו לשם. "עם סבא וסבתא דיברתי כל חיי בגרמנית ולכן אני שולט בגרמנית, גם באיטלקית אני שולט כי זו הייתה השפה בה דיברתי עם תושבי המקום, אנגלית למדתי במשך השנים וכך גם עברית. שפה נוספת שאני יודע היא אידיש, אותה למדתי בזכות השכנים", הוא מפרט בחיוך.

בשנה בה הגיעה משפחתו של אילן לרומא לא היו הנאצים כלל באיטליה. "למעשה, עד לשנת 1943 היה אצלנו יחסית רגוע. ב-16 באוקטובר 1943 השתנה הכל. פתאום הגיעו הנאצים לגטו והכריזו שעושים אקציה גדולה נגד יהודים. באותו יום הייתי עם אמא וסבא וסבתא מחוץ לגטו, והודות לכך ניצלו חיינו. אבא שלי ז"ל היה בגטו והוא נשלח לאושוויץ, שם מצא את מותו".

(צילום: shutterstock)

לאחר שהבינה משפחת יעקבי את חומרת המצב ואת הסכנה הגדולה, היא החליטה שלא לחזור לגטו. "הצלחנו להימלט ברכבת לשכונה שנמצאת מחוץ לרומא", מפרט אילן, "שם התקבלנו למנזר בו דאגו לנו ואפילו הביאו לנו כרטיסים לרכישת מזון. הייתי בן ארבע וחצי כשנקלטתי בגן הילדים של המנזר, הייתה שם נזירה שטיפלה בי ממש במסירות, למרות שידעה שאני יהודי. הודות למנזר הזה שרדנו כולנו – אני, אמא שלי, סבא וסבתא. רק אנחנו נשארנו מכל המשפחה הענקית שהייתה לנו משני הצדדים, כל השאר מצאו את מותם במלחמה.

הסבתא מינה יעקבי והסבא הוגו יעקבי

"ראינו לכל אורך הדרך ניסים ונפלאות", מדגיש אילן, "עצם העובדה שהצלחנו להימלט אל מחוץ לרומא ברכבת, הייתה פלאית לגמרי. כי הנאצים ידעו שהיהודים יברחו בוודאי דרך התחנה המרכזית. זה היה ברור והבלשים שלהם הציפו את כל תחנות הרכבת. איך זה שלא ביקשו מאתנו תעודות מזהות? איך זה שלא בדקו מי אנחנו? באמת שאין לי מושג. אבל זה היה נס גדול, כי אם היו מזהים אותנו, היינו נשלחים ישירות לאושוויץ".

עד לסוף המלחמה התגוררתם במנזר?

"את רוב שנות המלחמה העברנו במנזר. זה לא היה אידיאלי, אבל זו הייתה הברירה היחידה. הבעיה העיקרית שאני זוכר במשך אותן שנים היא הרעב הנורא. כל שנות הילדות שלי היו מלוות בתחושות רעב בלתי פוסקות, כי לא היה מה לאכול. באחד הימים סבתא גילתה שצומחים באזור עצי אקליפטוס והיא הציעה שנקטוף את עלי האקליפטוס, נקלף ונשרה במים, כדי שזה ייתן למים טעם של מרק. כך סבתא הייתה מכינה לנו בכל יום מרק מקליפות אקליפטוס ובכל יום מחדש סבא היה טועם ואומר לה: 'את יודעת אשתי היקרה? המרק היום יותר טעים מאתמול'.

"הרעב היה קשה ממש", מוסיף אילן, "זו תחושה שאי אפשר לתאר. אני זוכר שביקשתי מאמא לחמנייה פשוטה, אבל אמא אמרה: 'אין'. אז ביקשתי: 'חצי לחמנייה', ו-'רבע לחמנייה'. אחרי המלחמה אמא סיפרה לי שהיה מדהים איך כבר כילד בן ארבע ידעתי לחשב חצאים ורבעים, הכל בזכות הלחמנייה הנחשקת. אגב, היינו הולכים בכל לילה לישון בשעה ממש מוקדמת, כדי שלא לחוש את הרעב. זה היה הפתרון היחיד".

מחנה הריכוז תא של מחנה המוות, איטליה (צילום: shutterstock)

בעקבות הרעב הקשה חלה אילן במחלה שמזכירה בתסמיניה את מחלת הנפילה. "הייתי מתעלף, רוק היה ניגר מפי, הגרון שלי התנפח והעיניים יצאו מחוריהן. זו מחלה שליוותה אותי במשך שנים, גם אחרי שעליתי לארץ. רק כבחור בוגר היא נעלמה ברוך השם".

"חיי ניצלו ברגע"

על אמא שלו מספר אילן: "אמא הייתה גיבורה אמתית. היא עבדה במשך שנות המלחמה כתופרת והודות לכך הכירה חברה נוצרייה בשם מרתה שבאה אליה כדי שתתפור לה בגדים. החברה סייעה לה לחדור אל מקום התאספות של קצינים נאצים. אמא ממש סיכנה את נפשה כשהגיעה לשם, אבל היא הצליחה להביא משם מעט אוכל, מבלי שהנאצים חלמו שבכך שהם נותנים לאישה המסכנה הזו את שאריות המזון, הם בעצם מפרנסים יהודים".

אמא הילדה יעקבי

מעט לפני סיום המלחמה הוצאו בני משפחת יעקבי מהמנזר והועברו על ידי הוותיקן לדירת מסתור. "זו הייתה דירה קטנה ומאוד לא נוחה", מתאר אילן. "התגוררנו שם יחד עם שתי אחיות שכבר מהרגע הראשון חשדו בכך שאנחנו יהודים. מרתה, החברה של אמא שלי, הייתה חברה במחתרת האיטלקית והיא הציעה לאמא להחתים את העובד האיטלקי של המשטרה על תעודות שמוכיחות שאנחנו נוצרים. אמא נתנה את הסכמתה וכאשר הוזמנה למשטרה היא רעדה מפחד. היא אמרה לי שהיא הרגישה שהרגליים שלה 'עשויות מצמר גפן', אבל לבסוף היא קיבלה את החתימה, וכאשר הציגה את התעודות לפני שתי האחיות הן היו המומות לגמרי. מאז אותו יום הן שתקו, וסבתא העיזה ואמרה להן: 'עד עכשיו אתן השתלטתן על המטבח המשותף בדירה, מהיום אני אהיה זו שנכנסת ראשונה... ובאמת, ראינו שיפור ניכר במצבנו מאז אותו רגע".

למרות זאת, זיכרונות ילדות שגרתיים לא היו לאילן כלל. "הילדים בגן הרגישו כל הזמן שאני לא כמותם. אמנם היה לנו סיפור כיסוי שסיפרנו תמיד, על כך שאנחנו פליטים משוויצריה. זה היה נשמע אמין, כי דיברנו גרמנית, אבל בכל זאת הילדים שמרו מרחק מפניי. לא היו לי חברים באיטליה".

בתום המלחמה זכור לאילן רגע מרגש במיוחד: "כשהסתיימה המלחמה עברנו לגור בשכונה מחוץ לרומא, ואז, בהיותי בן שבע, עברתי ברית מילה. לא עברתי אותו קודם, כי אמא שלי מאוד פחדה שבגן הילדים יזהו שאני יהודי, אבל בגיל שבע עברתי את הטקס בבית חולים יהודי דתי ברומא. אני זוכר את התחבושות וזוכר שכאב לי, אבל זוכר גם שמאוד התרגשתי".

הניסים המשיכו ללוות את אילן גם לאחר שעלה לארץ. "הגענו לארץ מספר חודשים לאחר קום המדינה", הוא נזכר. "מיד כשהגענו שלחו אותנו ממחנה עולים שעל יד חדרה אל בת ים, במשאית. הורידו אותנו ואמרו לנו: 'תבחרו לכם בית'. אמא הייתה עסוקה בבחינת הבתים שברחוב, ובינתיים, אני ילד בן תשע וחצי, שריד מהמלחמה שלא מבין כלום מהחיים שלו, רואה על האדמה חפיסת שוקולד בצורת אתרוג. הרמתי את השוקולד וראיתי שהוא נוקשה. אמרתי לעצמי – 'בטח בחוץ הוא קשה ובפנים יש שוקולד טעים'. הייתה מחוברת אליו ידית מברזל ושיערתי שאם ארים את הידית יצא השוקולד. פחות משנייה לפני שהרמתי את הידית, ארע אחד הניסים הגדולים ביותר שחוויתי– איש סוכנות הבחין בי כשאני מחזיק רימון חי, הוא חטף אותו מידי וזרק אותו מעבר לבונקר של חצר הבית בו היינו. את רעש הפיצוץ האדיר אני שומע כשהוא צורם באוזניי עד היום. ברור לי שאותו אדם הציל את החיים שלי, ועוד איזה סיכון הוא לקח על עצמו. הרי הרימון היה עלול להתפוצץ בתוך כף ידו".

ניצחון החיים

קרוב לשבעים שנה חלפו מאז שעלה אילן לארץ. במשך השנים שחלפו הוא הספיק לעבוד כמורה ואף לשמש כמרצה לאנגלית ולהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.

"זכיתי גם להשתתף בטקס בו הנזירה הראשית שהצילה את חיינו במנזר קיבלה הכרה מטעם יד ושם כחסידת אומות העולם", הוא מספר, "הוזמנתי עם משפחתי לטקס הזה במנזר ברומא והיינו אסירי תודה. יום למחרת פורסמה בכל העיתונים ברומא כתבה על סיפורה של משפחת יעקבי מישראל. זה ריגש אותי מאוד-מאוד".

אילן עם צאצאיו ונכדיו בחג הסוכות האחרון

סבו וסבתו נפטרו בארץ בזה אחר זה. "התגוררתי עם אמא עד שהייתה בת שמונים ושבע ולא עזבתי אותה אפילו ליום אחד", מוסיף אילן, "גם לאחר שחלתה באלצהיימר, הקפדתי לקחת עבורה אישה שתטפל בה ושתשמור עליה ותהיה אתה במשך כל שעות היום. אמא הגיבורה שלי נפטרה בסופו של דבר מזיהום.

"היום אני פנסיונר", הוא חותם את דבריו בסיפוק, "משתדל להיות סבא טוב לשמונה עשר הנכדים שלי. אני גאה ומאושר בכך שנכדיי כולם נמנים על המגזר החרדי וכך גם ילדיי. אי אפשר לתאר במילים את האושר שמציף אותי כשאני רואה את הנכדים החמודים מגיעים אליי עם ציון טוב או עם שן שנפלה או עם סיפור מעניין, אני רואה ממש את שמחת הילדות שלהם. שמחה שלי הייתה כל כך חסרה, ואני יודע – עם ישראל ניצח".